שינאה עצמית
שנים יש לי את הבעייה שאני לא מעריכה את עצמי..ואפילו שונאת …זה מעבר לחוסר בטחון .זה משהו עמוק יותר…אני שונאת את הפנימיות שלי.שונאת את האופי המחורבן שלי…
בכללי.לא מוצאת את עצמי בשום מקום…לא מרגישה שייכות כלשהי לשום מקום…
תמיד היה לי את התחושות האלה..מאז תקופות הילדות והנעורים..ועד עכשיו…אני לא יודעת למה..סביר להניח שזה בגלל איך שהורי גידלו אותי…
ואני כל כך רוצה להשתנות.להיות בן אדם אחר ממה שאני..אני מרגישה שאני בן אדם חלש מדי.אני רוצה להיות עם אופי חזק.שאף אחד ושום דבר לא יצליח לשבור אותי..
כמו שאומרים בשיר.את לא אישה פלדה.את אישה חרסינה….
ואני כל כך שונאת את עצמי כך…ו
וזה עצוב.אני יודעת.
אבל ככה זה.הפנימיות שלי מרגישה רקובה..לפעמים בלויה..
ילדים לומדים את העולם במידה רבה דרך ההורים שלהם. ילדים לומדים הרגלי נימוס, הרגלי אכילה, יחס לאנשים, יחס לבעלי חיים וכד' על ידי חיקוי או הזדהות עם ההורים. זהו כלל ידוע ומקובל בהתפתחות של ילדים.
ואני שואלת את עצמי - איך ילדה שלא זכתה לאהבה, שלא זכתה להורה מתפעל, שלא זכתה לראות במבט של ההורה שלה כמה היא נפלאה - איך את יכולה בכלל לאהוב את עצמך? מי לימד אותך?
זאת ממש התפתחות ושפה שאת צריכה ללמוד מהתחלה.
אני משוכנעת שהפנימיות שלך לא רקובה, הפנימיות שלך פצועה עד עמקי נשמתך, וצריכה לעבור שיקום ובנייה מחדש.
- 0
- שתפו
דווחוואוו! זה כל כך אני.משתמשת כל הזמן במילים:"אני כנראה רקובה מהיסוד".
אין לי הרבה מה לומר,הקוגניציה והידיעה לצערי לא מצליחות לחלחל פנימה מספיק ולא משנה כמה שנים עברו מאז ,אני אותה ילדה פצועה,מוכה וכואבת של אז.
אבל אני מנסה לשפר,גם אם זה לא יהיה מספיק.וכך גם את צריכה לעשות.
תחזיקי מעמד.
- 0
- שתפו
דווחו