תמונת מצב

תמונת מצב: יושב על שפת הבריכה הקטנה של אחי בביתו. רוצה בכל מאודי להכנס, אפילו אם היד שמחוברת לאינפוזיה תשאר למעלה כל הזמן והפנים עם הזונדה באף לא ירטבו, אבל לא יכול, יש לי קטטר. חם, הביל, כמו שרק במישור החוף. בתי הגדולה, בת החמש, במים, הקטנה, בת השנה, רוצה גם היא להכנס למים. שתי הבנות של אחי במים מזמן, כך גם בנו הקטן בן השלוש. אחי מכין את האוכל לכולם אז הוא עסוק. אחי הגדול שקודם לכן הגיע עם אשתו והתינוק, כבר במים, משחק עם הילדים. הם כ"כ שמחו שהוא הגיע כי הוא תמיד משחק עם כולם במים. ורק אני יושב על שפת הבריכה ומנסה לקחת חלק במשחקי הילדים – בשביל הגדולה. היא כבר לא מבקשת שאכנס למים, וזה מה שהורג אותי. היא יודעת, היא מבינה, אני רואה בעיניה, אבא שלה כרגע חולה ואינו יכול להכנס למים ולשחק איתה. אני אומר לעצמי שאין ברירה. היא צריכה להתרגל שלאביה יש מגבלות. כך יהיה כל חייה. ולבי נקרע. למה, למה לעזאזל היא צריכה להתרגל למצב כזה?! ואשתי, שמנסה לגונן על שתי בנותיה, נכנסת עם הקטנה למים, מחזיקה אותה, ולא יכולה לשחק עם הגדולה לבד, ואני לא יכול לעזור כי אין בי הכח להחזיק את הקטנה, שרוצה להכנס למים. ומה שנותר לגדולה, אחרי שאמא יוצאת מהבריכה ביחד עם בתי הקטנה, זה להיתלות ולהלחם את המלחמה האבודה בבני דודיה על תשומת הלב של הוריהם.