איפה הגבול…

ביום חמישי האחרון, אחרי הטיפול, הייתה לי פגישה עם פסיכיאטר. לא כתבתי על זה באותו היום, כי היה לי חשוב להתמקד בהישגים של היום ההוא.

אבל היה נוראי. זה פסיכיאטר חדש במרפאה, שלא מכיר אותי. נכנסתי אליו, הוא אפילו לא טרח להסתכל עליי, רפרף קלות בתיק שלי, וכבר קבע מי אני.

זו הפעם הראשונה שחוויתי איך זה מרגיש שמתייגים אותי. הוא לא ראה אותי. הוא ראה הפרעות. הוא התייחס אליי כאל מופרעת. וזה פגע בי. 

אז בכל זאת קיבלתי לפני כשנה אבחנה של אישיות גבולית. ובזמנו מי שנתנה לי את האבחון, הפסיכיאטרית, הייתה המטפלת שלי. כששאלתי אותה למה, הרי אני לא עומדת במספיק קריטריונים של ה-DSM, ומהיכרות שלי עם אנשים בורדרליינים, אני ממש לא מגיעה לרמות שלהם. היא אמרה לי שהכל עניין של סמנטיקה, שאני לא צריכה להתרגש מזה.  אז עזבתי את זה.

ואז הפסיכיאטר הזה בקושי מעיף מבט בתיק שלי וקובע שאני מופרעת לגמרי. מעליב.

ביקשתי שיעלה לי את המינון של הריטלין, והוא סירב. "אחת כמוך, צריך להזהר איתך, כי יש לך נטיה להתמכרויות, ונטייה לבולמוסים ודיכאון וכו וכו…, מי בכלל רשם לך ריטלין? אני לא מוכן לקחת על זה אחריות". זה ממש ביאס אותי. אבל בתכל'ס, אני יודעת שהוא צודק. ויותר מזה, בגלל שאני לוקחת ריטלין יום יום בשביל שיעזור לי להתגבר על תחושת התיאבון. וזה מצליח. בימים שאני לא לוקחת ריטלין, ההבדל כל כך  משמעותי – אני בקושי מצליחה לשרוד את הרעב. כמובן שלא אמרתי לו את כל זה, אלא רק שזה ממש עוזר לי להתרכז. אבל זה לא עזר. התבאסתי, עם זאת הבנתי (אני אנסה להשיג העלאת מינון אצל רופא אחר..).

ואז ביקשתי איזשהו כדור שיוכל לעזור לי להרגע כשאני מוצפת בחרדה, במיוחד עכשיו לקראת הבחינות. הוא הציע לי שני כדורים. אחד מהם, במינונים גבוהים, כך הוא אמר, ניתן לסכיזופרנים.  שאלתי אותו אם זו תרופה אנטי פסיכוטית, והוא אמר שכן. קצת התחלחלתי ואמרתי לו "וואו, יש לי גבול, אני לא עד כדי כך מופרעת". ומה הוא ענה? "בדיוק. את בדיוק על הגבול בין לבין. את אישיות גבולית". חתיכת חמור. אתה רציני שזה מה שאתה אומר לי? פשוט אדיוט. ומעליב ופוגע.

אחרי שהוא הציג בפניי את שתי האופציות לתוספת של כדורים, הוא אמר: "אני הייתי ממליץ לך במצב שלך, את הכדור הזה, כי הוא מוריד תיאבון".  

יצאתי ממנו עם כעס גדול. ועם תחושה נוראית, שלא ראו אותי. שלא עניין אותו. עניין אותו מה כתוב בתיק. עניין אותו לכסות על התחת שלו. הוא שם עליי תווית וזהו.

אני גם בכנות חושבת שאני לא אישיות גבולית. כן, יש לי קווים, אי אפשר לפספס. יש לי עוצמות רגשיות מאוד גבוהות שקשה לי לווסת, תחושת עצמי לא יציבה, ריקנות ועוד. אני לא יכולה ולא רוצה להתעלם מזה. עם זאת, ללא ספק, ברור לי שמפה ועד לאבחנה מלאה, יש מרחק. ולהתייחס אליי ככה רק כי זה מה שכתוב? זה היה כל כך פוגע. האבחנה הזו יכולה להזיק לי יותר מלהועיל. ואני רוצה שימחקו אותה. אני מתכוונת לדרוש את זה במרפאה. כמובן שאל הפסיכיאטר הזה יותר לא אחזור.

אני דווקא שמחה שזה הכעיס אותי. פעם רק השתוקקתי לקבל עוד ועוד אבחנות, להיות חולה, שיהיו לי הסברים וסיבות לסבל, שיהיה לי מותר לוותר על עצמי, שאחרים ידעו שאני חולה.

אבל כנראה שהרבה השתנה. אני לא רק הפרעות. יש בי הרבה יותר מזה.

ובלי קשר, רק בשביל לשתף – בכל סוף השבוע, גם בגלל שהגעתי לבית ההורים ושם הפיתויים גדולים, וגם בגלל שלא לקחתי ריטלין – מצאתי את עצמי נשאבת ליומיים של זלילות והקאות. גועל נפש. היום כבר התחלתי לכפר עלי זה, והצמצום בשיאו. 

יצא לי ממש מבולגן…