אני מרימה ידיים .. ניצחת .

אני לא יודעת איך לתחיל אפילו .. פתאום כולם יודעים כולם מסכימים לעצמם לצחוק עליי נהייתי בדיחה מהלכת מוצר שאפשר לצחוק עליו ולזלזל בו.. כזאת הייתי תמיד המוזרה במשפחה,  אפילו במטרות הכי בסיסיות אני לא יכולה לעמוד.. רוצה להעלם מפה זה הבקשה שלי אבל מפחדת לעשות את הצעד הזה של פגיעה עצמית.. עוצרת את עצמי שניה לפני. מפחדת ממה ? אין לי עדיין תשובה.  הרי אין לי בכל מקרה מה להפסיד , לא חברות, לא עבודה, לא כסף , לא לימודים , לא אהבה , אפילו את הרישיון עזבתי באמצע ,ניסו לדבר ולשכנע אבל אני מקרה אבוד .. מיום ליום אני נהיית יותר דכאונית יותר ממורמרת כבר לר יוצאת מהחדר רק אוכלת ומקיאה .. מקיאה הכל ..אוכל נהיה האויב הכי גדול שלי אני שונאת אותו אבל נמשכת אליו לא רוצה אותו לא רוצה להסחף לעוד בולמוס אבל אין לי את הכוחות לעצור את עצמי ופשוט אוכלת ואז שוב מקיאה הכל נהיה כבד.. קשה… חולשה עייפות הם התחושות שלי במשך כל היום מנסה לברוח עצמי ואז מגלה שאין לאן לברוח . והחלק הכי יפה שכבר לא אכפת לי הפסקתי להיות הבחורה הרגישה שאכפת לה. נאטמתי מכל רגש אני מוקפת חומות . אף אחד לא יכול להתקרב …