מידי יום ביומו

אתמול היה לי בולמוס. לא ענקי, אבל היה.

אני יודעת לזהות מה היה הטריגר.

קמתי בבוקר, אמרתי לעצמי שאני צריכה לכפר על אתמול.

אבל נשמתי עמוק, והחלטתי שהיום.. מהתחלה.. אכילה מסודרת.

נפלתי, עכשיו לקום.

לא חזרתי לבית ההורים בסופש הזה,

כך שמצאתי את עצמי כמה ימים לבד.

לא טוב לי לבד.

לא טוב לי עם השקט שבחוץ והרעש האינסופי שבפנים.

לא יודעת להיות עם עצמי, בשקט.

כשאני לבד אני הולכת לאיבוד

בתוך בליל החרדות, המועקות, המחשבות והרגשות שאני לא יודעת לשיים בכלל.

אז חיפשתי דרכים חיוביות להעסיק את עצמי היום.

ציירתי, וזה היה טוב לנשמה. ישנתי, קראתי, שטפתי את הבית…

וכשהייתי עסוקה היה יופי. אבל בין לבין הבדידות שם ברקע..

עד שעה זו האכילה שלי טובה היום,

קצת מצומצמת, אבל באמת שלא בכוונה בגלל שהעסקתי את עצמי

אפילו לא שמתי לב לשעה, ולכך שלא אכלתי.

(כמה חריג ומוזר).

האמת שגם החלפתי סוג ריטלין, והנוכחי עוד יותר משפיע על חוסר התיאבון.

עכשיו גם השגתי אספקה משולשת מהמינון היומי שנתנו לי,

כך שאני לא מהססת לקחת, יודעת שלא ייגמר.

אני לא מצליחה להפסיק לקחת.

למרות שאני יודעת שזה שימוש לרעה,

שהוא מגביר דיכאון וחרדות ושזה מסוכן לי להשתמש בו.

הרי אני לא באמת צריכה אותו לריכוז, הוא לא משנה הרבה,

אבל משהו בראש,

מרגיש בטוח יותר כשהוא שם.

קוראת ספר, "אכולות" הוא נקרא.

יש בו הרבה הפרעות אכילה.

הוא ספר לא קל, וטריגרי לגמרי,

כך שלא הייתי ממליצה למי שקשה לו מידי,

אבל הוא כתוב סוחף, עוצמתי,

משאיר אותי פעורת פה, מזדהה.

אתמול היה המבחן האחרון לסימסטר.

נשארה לי עוד עבודה להגיש.

זה עומד להסתיים, אני לא מאמינה…

עם כל הגיהנום שעברתי,

למדתי על עצמי – שאני חזקה.

כי לעבור את מה שעברתי,

ולהמשיך לגשת למבחנים, להכריח את עצמי ללמוד, לסחוב…

זה חוזק.

בתוך המערבולת הזו זה מרגיש הכי חלש בעולם,

אבל עכשיו אני יכולה לראות

שיש לי הרבה יותר כוחות ממה

שאני מוכנה לפרגן לעצמי.

אז יש ערבוב, של חיובי יותר, וחיובי הרבה פחות,

ופסיכית תמיד אהיה,

אבל מידי יום ביומו, נכון?