חיי עם בולימיה

עד שביקשתי עזרה, לקח לי זמן. בהתחלה- ממש התביישתי ב"בעיה" שלי. הרי לבולימיה אין את ההילה של אנורקסיה, והיא נחשבת כאחות הכעורה של האנורקסיה. להודות שיש לך בולימיה- זה בפירוש להתערטל בפומבי, כאשר מה שרואים ממש מכוער.

בד"כ, הבולימיות שומרות על זה בסוד. הסביבה לא יודעת על כך, ומה גם- שבניגדו לאנורקסיות- הדבר לא ניכר כל כך כלפי חוץ. אנו, הבולימיות, לא סובלות מרזון קיצוני או השמנה קיצונית. אנחנו נמצאות, בד"כ במשקל ממצוע (פלוס מינוס).

הרגשתי כמו שחקנית בתיאטרון שנושאת שקר נוראי לגביי חיי. אנשים תמיד היו אומרים- עד רזה, אז איך את אוכלת כל כך הרבה- ולא יודעים מה מסתתר מאחורי זה.

הבולימיה לא מרזה, זה שקר מוחלט. למעשה, דווקא לפני פרוץ המחלה- הייתי במשקל נמוך יותר, למרות שאכלתי פחות או יותר בצורה סדירה ובלי דיאטות.

מרגישה לפעמים שאובה כל כך לבולימיה, ממש כמו מכורים לסמים שמתקשים להיגמל. לפעמים ,הייתי מעדיפה כבר לחיות עם אנורקסיה, עם כל הבעיתיות שבמחלה זו.