הלילה של אתמול מול הבוקר של היום
<p>הרמתי את התריס שבמטבח טיפסתי על השיש </p> <p>הבטתי למטה ממרומי קומה תשיעית,</p> <p>נעצתי מבטי באדמה החרישית.</p> <p>כתם לבן בינות הדשא הירוק מיקד את מבטי</p> <p>עת עמדתי וכל גופי נע ברעד אמיתי,</p> <p>רעד של אמת ושל גזירת בחירה</p> <p>איני יודעת מה רעד יותר, הגוף או הנשמה.</p> <p>ומה אירונית המחשבה שפחדתי בשוגג ליפול,</p> <p>עת עמדתי על שפת חלון למטרת שים קץ לכל.</p> <p>וכל גופי רעד הבכי השתתק סוף סוף,</p> <p>אך לא מצאתי את האומץ לביצוע הצעד הדרוש,</p> <p>צעד אחד קדימה ודי, לא עוד כאב לחוש. </p> <p>וירדתי אט אט אל הרצפה,</p> <p>מובסת מעוד החלטה שלא מומשה.</p> <p>חזרתי אל הגיהנום ושמו חיי,</p> <p>כאבי תופת שממלאים את כל יומי בלי פסק ולו לרגע דל,</p> <p>קורעים הם את גופי בעוצמות שלא נותרו מילים לי לתאר.</p> <p>ותופעות לוואי של כל תרופה ממלאות את החלל הדק שבין הכאבים,</p> <p>מחסלות כליל את כל מה שנותר מחיים בלתי שפויים.</p>
.jpg)
השעון צילצל היום בבוקר, בפעם השמינית.. התארגנתי מהר.. היה לי טיפול פסיכולוגי.. וכרגיל, איחרתי. לפעמים זה נשמע מזלזל.. "לא התעוררתי" כמו תירוץ של ילדה מרדנית בתיכון, כמו אני. כמו אני בתיכון. כמו אני עכשיו. לא משנה.. התנעתי את האוטו כולי רדומה, הגעתי אל היעד, מחפשת חניה.. מסתובבת, מסתובבת.. לא מוצאת.. סיגריה שנייה עפה דרך חלון הרכב, לא רק ילדה מרדנית, גם חרא של אזרחית.. עוד כמה דקות נגזלות מהפגישה.. מגיעה מתנשפת לחדרה, מתיישבת מולה.. כמה שניות חולפות.. והיא מתחילה;
– "למה את עם משקפי שמש?"
" אוי שיט. שכחתי להוריד. מיהרתי. נשבעת שלא התעוררתי. ואחר כך שעה חיפשתי חניה."
כרגיל, היא הנחתה את השיחה.. אני רק זרמתי, בלי לנדב יותר מידי מידע.. הכל נשאר אצלי, מאופק חנוק. בימים בהם הפגישה בצהריים אני עוד מצליחה להקשיב למילותיה.. לנסות ולהפנים את היגגיה.. אבל בבקרים כל כך קשה… אני עסוקה במאבק סזיפי, אני מול הראש המנקר.. לילה שחור עבר עליי. ניסיתי לקפוץ מהחלון. אם זה היה מצליח לי הייתי מאחרת, כמו כל הזמן.. רק שהפעם לא הייתי מגיעה אף פעם.
-
2 תגובות
