ג'וק במוח

אני חושבת שאפשר לתמצת את כל הפחדים שלי והחרדות שלי במחשבה אובססיבית שלא נותנת לי מנוח. שחוזרת על עצמה שוב ושוב כבר באופן אוטומטי. ואם שכחתי ממנה לשניה אז המוח שלי לא יתן לי לעזוב אותה במנוחה.

אני מרגישה שיש לי מן ג'וק במוח. תמצית כל הבעיות והפחדים זה בגלל איזה משהו ממש מפגר שהכנסתי לעצמי לראש. אם אפשר היה פשוט למחוק את החלק הזה אני חושבת שהייתי מצליחה לחיות טוב יותר עם חיי.

המחשבה הזאת מתישה אותי והיא המקור לכל האגרופוביה שלי. אם רק הייתי יודעת איך לנטרל אותה או להפסיק להאמין לה או ליצור מחשבה חדשה חיובית שתשפיע עלי, אני בטוח ארגיש הקלה עצומה ואולי זה מה שיפתח לי את הדלת לחזור למה שאני באמת, לחזור לשפיות.

היא באה תמיד כשמתחילים בנסיעה. ואז המוח מתחיל לעבוד שעות נוספות בצורה מתישה שלא נותנת לי מנוח.

החששות הולכים בערך ככה: נניח אני נוסעת באוטו. אני מתחילה לחשב הן את הזמן ואת המרחק שעברנו. בדרך כלל זה ביחד. אני מרגישה שיש מן קפיץ בלתי נראה שנמתח ונמתח ונמתח, שמתחיל בבית שלי וקושר אותי יותר ויותר חזק ככל שאנחנו מתרחקים. ואז גם פחות יש לי אוויר ואז כל המחשבות הטורדניות מתחילות להערם. ואני יושבת דרוכה, בוחנת את הסיבולת שלי עוד קצת ועוד קצת. מכריחה את עצמי בכל הכח למתוח את החבל הזה עוד ועוד כדי שאני אצליח להגיע לאן שאני ארצה.

משהו בתוך הגוף שלי מתהדק ומתהדק ומתהדק ככל שמתרחקים, כאילו החבל הדמיוני הזה מתחיל לחנוק אותי. אני מתחילה לחשב כמה זמן עבר וכמה זמן יקח לי לחזור חזרה אם פתאום אני אשבר ואחליט לחזור. ואם בכלל אפשר לחזור. ואילו דרכים יש בשביל לחזור והאם הדרך פנויה.

ואני לא יכולה להתנתק מזה. זה כמו שכן ממש מעצבן שמנגן בחצוצרה באמצע הלילה. אתה סובל וסובל וסובל עד שאתה לא יכול יותר. ואז או שאתה מתפרץ (מה שלא סביר שיקרה לי) או שאתה נכנס למצב תסכול עמוק ביותר, או שאתה מוצא דרך להעיר לשכן (מה שיותר סביר שיקרה לי, אבל רק אחרי שהגעתי לרמות ממש גבוהות של תסכול)

ואי אפשר להתנתק מזה, אי אפשר לחשוב על משהו אחר. המוזיקה הצורמת כל הזמן מתנגנת בראש שלך.

וככה גם אני עם המחשבה הזאת. היא צורמת, היא תופסת לי את כל המשאבים בראש ואני לא יכולה לחשוב על משהו אחר. אני גם לא יודעת איך. בעיות קשב וריכוז ממש אין לי, להפך, הריכוז שלי במחשבה הזאת כל כך גבוה שכמעט בטוח בסוף יתממשו כל הדאגות שלי בסוף הנסיעה.

אני פוחדת שאני לא אסתדר, אני פוחדת שאני אהיה זקוקה לאישפוז דחוף פתאום ולא יהיה איך להגיע אלי מספיק מהר לפני שאני אתמוטט.(מחשבה מגוחחת אבל אני סובלת מהמחשבה הזאת כל פעם מחדש) ולמה שאני אתמוטט? כנראה בגלל הלחץ הגדול שאני נכנסת אליו.וזה לופ שאי אפשר לצאת ממנו, דבר מוביל לדבר.

בקיצור זאת הבעיה הכי גדולה שלי. המחשבה הזאת שלא נותנת לי מנוח. החישוב זמן הזה מהרגע שיצאתי לדרך, במקום לא לחשוב על זה ולחוות את הרגע אני כל הזמן צריכה לחשב מרחקים וזמנים. וזה מתיש אותי כי נמאס לי כבר. אני חושבת ככה רק כי כבר התרגלתי לחשוב ככה.

מה שמעצבן זה שהרבה פעמים אני שוכחת מזה, ופתאום אני נזכרת ששכחתי מזה וכאילו הרגשה לא בסדר ששכחתי מזה כי אז אני לא אוכל להיות בשליטה.

מה שאני באמת רוצה זה לחתוך את החבל הדמיוני הזה שכובל אותי וחונק אותי. הצורך הזה בשליטה כל רגע על איפה שאני נמצאת מכריע אותי, רוצה להשתחרר כבר! לא רוצה לחשוב על זה, רוצה להרגיש סוף סוף חופשיה ונינוחה. לקבל את המקום שבו אני נמצאת באהבה. לא לחשוב על מקומות אחרים שלא שם. להתרכז באיפה שאני נמצאת ולאן שאני הולכת. לא לחשוש מהמקום שאליו אני הולכת וכל הזמן לחשוב איך אני אסתדר שם.

פשוט לחיות את הרגע. אבל איך אני עושה את זה?