תחושה קשה של פספוס

בחודשיים האחרונים כשהייתי חולה בוירוסים חוזרים בקיבה הרגשתי כלואה בבית. הכאבים בקיבה עשו לי תחושת דיכאון עמוקה. המצב הנפשי שאליו הגעתי בעקבות המחלות והחולשה הפיזית היה קצת מדאיג. מאדם שמח ואנרגטי בדרך כלל, נהפכתי לאדם רואה שחורות, עצוב ומדוכא. 

המחלה הגבילה אותי והרגשתי חצי בנאדם. לפעמים המועקה כל כך גדולה שאני מרגישה כאילו אני לא אוכל לשמוח שוב לעולם, והכל כל כך רע וקודר מסביב.

אני לא יודעת איך הגעתי למצב הקשה הזה של חוסר אופטימיות ואפילו אפשר לומר דיכאון.

רוב הזמן אני מרגישה כאילו אני מפספסת את החיים והם זולגים לי מבין האצבעות. ולפעמים כשהתחושות היו ממש קשות חשבתי לעצמי שיותר קל יהיה למות ולא לסבול יותר. 

התחושה הקשה נובעת בעיקר בגלל בן הזוג שלי. זה לא שהוא אשם במשהו, אלא אני מרגישה אשמה. אני מרגישה כאילו אני מפספסת את החיים, כאילו הוא זה שנהנה וממצה וטס עם חברים לתקופות ארוכות ונהנה, ואני כלואה בבית, סובלת, חולה, מדוכאת. לא מסוגלת לבוא איתו, להנות מהחיים כל עוד אני צעירה. תחושה נוראית של פספוס. אני מרגישה שכל יום שאני לא עושה משהו משמעותי זה יום מבוזבז. ומבחינתו זה רק עניין של זמן עד שימאס לו ממני. שהוא יגיד לי שאני לא מספיק טובה בשבילו. שאני לא שווה כלום. שאני לא מסוגלת להתגבר ולהיות נורמלית כמו כולם. 

ומצד שני בזמן האחרון יש לי מחשבות שכבר גובלות בהזיות. אולי זה שינה רעה בלילה או זה תחושה כללית לא טובה ואולי זה חרדה. ואולי זה הכל ביחד. כי המציאות הרבה יותר שפויה ממה שהולך לי במוח. תמיד אני נכנסת לפחדים וסבל כשאני מתחילה לחשוב על כל מיני נסיעות שאני אצטרך לעשות בקרוב. וזה לא שזה באמת מפחיד אותי. כי כשאני במצב רגיל ועירנית ועם מצב רוח, אז זה בכלל לא כזה ביג דיל רוב הזמן. אבל שאר הזמן זה מייסר אותי.

ואני גם חושבת לעצמי אם אני לוקחת לפעמים דברם כל כך קשה אז מה יהיה כשהחיים יציבו לי אתגרים קשים יותר? כמו לידה? ילדים? איך אני אתמודד?

המצפון שלי הורג אותי המחשבות שלי מעיקות עלי. אני כבר רוצה להשתחרר מזה ולחזור למצב הרגיל. אשמח לעצות שיעזרו לי לחזור לשפיות. אשמח לדעת שאני לא לבד שמרגישה ככה לפעמים. אני כבר לא יודעת מה לחשוב. לפעמים אני מרגישה פיזית שמשהו ממש לא בסדר איתי. איך אפשר להרגיש ככה ולא ליפול מנטלית אחרי זה? ובכלל, למה אני מרגישה כזה חוסר ביטחון עם חבר שלי? אולי בכלל זה הוא שגורם לי להרגיש ככה בתת מודע? ואם ככה אולי בכלל הוא לא מתאים לי?