מעגל מוכר מזווית חדשה

אני חושבת שתבנית החשיבה הכי הרסנית בעולם הזה היא "אם אני אהיה ואעשה ככה – אני אהיה מאושרת וכל לעשות ככה וככה".
או אם להיות מדוייקים "כשאהיה רזה, אהיה מאושרת ואוכל לחיות ולעשות מלא דברים".
זה שם אותך לא בחיים ולא במוות, במין וואקום כזה, כאילו את עומדת מהצד ומתבוננת על כל העולם מתנהל ומתגלגל. ואת רק מחכה. למי את מחכה?
המעגל המוכר והנוח, המנחם וההרסני.
לזלול, לשנוא, לבכות, להבטיח שממחר הכל ישתנה, כל אלו כמובן גוררים מיד את השלב הבלתי נמנע: לזלול, והכל מהתחלה.
שלב מושך לשלב הבא, וכמו מערבולת, אי אפשר להפסיק את הסחרור הזה באמצע. במשך 15 שנה.
רק שעכשיו…
אין בעיה, כרגע אני אפילו לא רוצה. 🙂
זה היה איטי ולקח המון זמן ושנים, אבל עכשיו המעגל הזה, אותו מעגל, נראה יפה ונוח.
לאכול, לא להרגיש רע עם זה, מה שגורר בהכרח… להמשיך לחיות. 
מה שבעבר הוגדר כאפיזודה של זלילה, שגררה שנאה עצמית, ביקורת, שעות מול המראה, בכי, ביטול תכניות עם חברים, דיכאון ושוב זלילה – כיום מוגדר כ"וואי, זה היה טעים, אני שבעה."
המעגליות הזאת יכולה לשחק לטובתינו.
כי היא נוצרת גם בדברים טובים! לא רק בהרס.
ויש נפילות, אבל אני כבר כל כך חזק בזרם של החיים, שאין אפשרות להתעכב עליהן ולאפשר להן למשוך אותי למטה. "העגלה נוסעת… אין עצור"