בלוג ששש... כ ה ח ל מ ה היי כולם, זה הפוסט הראשון שאני מעיזה לכתוב מזה כמה שנים. אני בת 30 ואת הבולמיה הכרתי מגיל 12. אפשר להגיד שהיא החברה הכי ותיקה שלי… כמה עברנו ביחד! כל הנפילות, האכילה, ההקאות, הבולמוסים, הבולמוסים, הבולמוסים (!), האשפוזים בבית חולים, הדם, הכאבים, הסיבוכים הרפואיים, הבדידות, תחושת הריקניות ותחושת המלאות, ההשמנה, עוד שני קילו, פחות 10 קילו, הדמעות . .…
בלוג ששש... כ מעגל מוכר מזווית חדשה זה שם אותך לא בחיים ולא במוות, במין וואקום כזה, כאילו את עומדת מהצד ומתבוננת על כל העולם מתנהל ומתגלגל. ואת רק מחכה. למי את מחכה?
בלוג ששש... כ להודות בפעם הראשונה (בשנית) אוי… כמה אשליות המחלה הזאת מוכרת לנו. אני מרגישה כאילו יש בועה, עם אחת כמוני בדיוק, עם עצמי רק בלי הפרעות אכילה, שהחיים שלה מושלמים. ואני מסתכלת רק מהצד, על הבועה המושלמת הזאת, מדמיינת שזאת אני… אחת רזה בטבעי, בלי לעבוד על זה בכלל, שלא עושה סיפור מאוכל, שלא משנה לה בכלל, שהיא לא חושבת על זה כל רגע…