להודות בפעם הראשונה (בשנית)

אוי… כמה אשליות המחלה הזאת מוכרת לנו.
אני מרגישה כאילו יש בועה, עם אחת כמוני בדיוק, עם עצמי רק בלי הפרעות אכילה, שהחיים שלה מושלמים.
ואני מסתכלת רק מהצד, על הבועה המושלמת הזאת, מדמיינת שזאת אני…
אחת רזה בטבעי, בלי לעבוד על זה בכלל, שלא עושה סיפור מאוכל, שלא משנה לה בכלל, שהיא לא חושבת על זה כל רגע בחיים.
אחת שיש לה מלא זמן לעשות את כל הדברים שהיא רוצה, אחת שיוצאת החוצה לפגוש ולהכיר מלא אנשים במקום לכתוב פוסט בבלוג להפרעות אכילה.
ממשיכה לאכול את הלב (ואת כל המטבח), כל פעם מחדש, במחשבה המוכרת של "איך החיים שלי יכלו להיראות בלי זה…", חוזרת למציאות לשבריר שניה ונדהמת מהפער הדוחה בין החלום למי שאני באמת. יושבת בין שאריות של אוכל, בלאגן, כאוס.
יכולתי לעשות משהו כל כך הרבה יותר מועיל עכשיו אם לא היה לי את זה,

ואולי דווקא עשיתי 🙂

– אחת שחשבה שנפטרה מהפרעות אכילה, ואחרי הרבה מאוד זמן, מודה עכשיו, בפעם הראשונה, ש… כנראה שלא. בלי כנראה –