מעט תהיות אופטימיות

אני רוצה לכתוב מילים גדולות, עם משמעות. ודרמטיות.

כאלו שיחרטו בזיכרונם של אנשים ויפיצו גיצים של השראה.

זה הרגל. בעיקר. לברוח כשדברים וסיטואציות הופכות מסובכות ומורכבות להבנה ולברוח למילים מרשימות שיחלצו אותי מכל בור. לברוח למילים שהן לא אמת. לא האמת המזוקקת שלי

והפעם, זו בחירה לא לברוח. 

הפעם, אני חושבת שהאתגר האמיתי שלי טמון בפשוט ללכת עם הזרם.

להיות אני. סימפל מי.

וזו חוויה שאני מרשה לעצמי לחוות עד העצם, אפילו רק על מנת לומר שלא הרמתי ידיים מראש.

וזו מערבולת אחת גדולה. כי זה בית שיקומי להפרעות אכילה.

אנשים חדשים ממקומות אחרים לגמרי, עם סיפורים בצבעים מסנוורים.

חוקים נוקשים ספק מטומטמים וספק עושים את כל העניין.

מערכת מורכבת למרכיבים קטנטנים כל אחד ומשמעותו שלו.

אבל שלא ניתן לחוות אותה בשום מסגרת אחרת, לטוב ולרע.

וזה עניין של גישה, הרי. 

מי יעמוד בפני צוק שמעברו יש חוויה מסעירה ולא פתורה,

ולא יקפוץ מעבר לצוק בתקווה להגיע אליה ולחוות אותה?

אנשים שהם ספק טיפשים ספק אוהבים אתגרים. לא?

זה לא תמיד העניין של לעמוד מחוץ למעגל החיים ולקנא על כל האנשים שבתוכו.

צריך להכניס רגל אחת ואחריה את השניה ולהיכנס אל תוכו. עם כל הגוף.

כדי לדעת גם מה יש בפנים. ומה זה באמת גורם.

אפילו רק לשם הניסוי. החברתי, הפרטי-האישי. 

זו הייתי אני שנכנסה למסגרת שלגמרי רחוקה ממנה.

לא רחוקה מדי, אבל אולי בעצם כל העניין הוא שזה הכי רחוק שאפשר.

אבל עדיין מנסה לחייך. כי זה עניין של גישה, הרי.

ומחר סוף סוף קצת בית(: