החיים בנדנדה

עם יד על הלב, הלוואי שזה היה באמת רק יום עסל – יום בסל. זה הרבה יותר אינטנסיבי מכך. "זה", אני חייבת לציין, הוא ההפרעה שאני כל כך שונאת, שעמה אני לומדת לחיות, שאני מסרבת לקבל או מקבלת ומתאכזבת, כי אי אפשר באמת לחתום אתה שלום. היא כאן כדי לכלות אותי והמשימה שלי היא להבין בכל פעם מתי היא תוקפת, אם זו תקיפה או דמה, ואיך לזהות אותה. היא חמקמקה ומתעתעת בי, והיא גורמת לי לנצח לעתים ולהפסיד בעתים אחרות, ולכן אני קוראת לפוסט הזה "החיים בנדנדה".

מאחר שהחיים שלי תנודתיים, אני חייבת להתמודד עם השינויים במצבי הנפשי ולהיות בסטנד ביי בכל רגע נתון – וגם זה לא מספיק, כי הפלאשבקים תוקפים בכל עת, בלי התרעה, עם התרעה, בלי לדעת שזה כאן, עם המודעות שאני עוברת משהו – אני תמיד חייבת להיות מעורה במה שקורה ולהכין את סביבתי למה שעלול לקרות. 

תשאלו למה זה קורה לי? תשאלו כל PTSD באשר הוא/היא ויגידו לכם שאלה הם חיינו, כל אחד בוורסיה משלו. תארו לכם חייל שחווה פוסט טראומה בשל תגובתו לטראומה שספג בקרב. מדובר בתקרית יחידה או בתקופה מסוימת שהסתיימה. עכשיו צריך לטפל בפוסט טראומה. עד שמדינת ישראל הנאורה, שמשקיעה בביטחון, "הבינה" שמדובר בתופעה נרחבת, איש לא טרח לטפל או לנקוט בצעדי מנע כלשהם. עכשיו תארו לכם את כל הפעמים בהם אישה נאנסת פעם אחר פעם במשך חודשים. מזעזע, נכון? אז אחרי כל זה, דמיינו ילדה עוברת תקיפות מיניות לאורך שנים. קוראים לזה תסמונת פוסט טראומטית מורכבת, כי כל ריח, צליל, סיטואציה יכולה להפעיל משהו בזיכרון ולהכניס אותה לפלאשבק. כל העולם מונח על כתפיי באותם רגעים והבדידות… אוי, הבדידות… אז עושה הכול כדי להתגבר ולהמשיך אבל אני מפוצלת לכמה גרסאות של עצמי. פעם אני בהווה, פעם בעבר, פעם מי שהייתי רוצה להיות. 

בבקשה, אל תהיו שיפוטיים, ולא חטטניים. קשה גם כך.