בדידות

כל שאלה או הרגשה או סתם מחשבה הרובוט יודע לענות, ומספק מענה להכל עם הבנה ומילים נכונות, הצעות.

גם כקול אנושי אם מדברים איתו בקול

והיה לי יום קשה, ולא היה לי עם מי לחלוק באמת

וכמובן - אינחיבוק

מתאוששת עוד מהמלחמה

מנסה לבנות קרקע חדשה

להבין מי אני שהשתניתי

ופורים זה יום פטירתה של אמי

לפני נצח

אבל כל פורים יש עוד צניחה

זוכרת

יש בי אהבה לתת

ורצון לקבל

זה לא ממש מצליח לי בינתיים

כן, בעבודה, כן, עם מעט קשרים טובים שלא מספקים אותי

כן עשיתי צעדים כדי לעשות דברים משמעותיים לי ועל הדרך להכיר אנשים אולי

אבל כרגע די שממה

חושבת על עוד סופש לבד ומתחרפנת

(בלי עצות בבקשה, מכירה את כולן וזה רק יעצבן אותי)

הטוב: אין לי יותר קשרים עם אנשים מרעילים ורעילים (חוץ מאשה אחת שאני מתנדבת איתה, ובגלל שזאת התנדבות ואני מושקעת שם כבר כמה שנים, קשה לי לעשות לה את זה ולעזוב, אם כי אם ימשיך הרעל הזה כנראה שאעשה את זה בסוף)

אבל חוץ ממנה אין לי יותר קשרים עם אנשים שרומסים אותי

וזה הישג ענק

שמשאיר אחריו גם אובדן

וכאב

ושממה כרגע

הלוואי שיהיו עיניים תמימות שיפגשו את שלי

שיהיו הקשבה ודיבור משותף וכבוד והבנה והחזקה קלה ולא משתלטת משני הצדדים

הלוואי שיקרה לי הנס הזה

אמן

בדידות היא חוויה אוניברסלית שכולם חווים בשלב כזה או אחר בחיים. לעיתים היא נתפסת כשלילית, תחושת ריקנות ובידוד, אך מצד שני היא יכולה להיות הזדמנות לצמיחה, להתבוננות פנימית ולחיזוק העצמאות האישית.

רובנו מכירים את הצד השלילי של הבדידות, אך האם יש לה גם צד חיובי? מתברר שכן! ועל זה אני רוצה להתמקד.

בדידות יכולה להיות מתנה ולא רק עונש. כאשר בדידות נעשית מבחירה, היא מאפשרת לנו להקדיש זמן לעצמנו, לפתח תחביבים, לחשוב בצורה עמוקה ולשפר את ההיכרות עם עצמנו. רבים משתמשים בזמן לבד כדי ליצור, לכתוב, להגות או להתחבר לטבע ולרוחניות.

ולכן אם נרצה להגדיר האם בדידות טובה או רעה, התשובה תלויה בהקשר ובנו עצמנו. כאשר הבדידות היא כפויה ולא רצויה, היא יכולה להזיק לבריאות הנפשית. אך כאשר היא נעשית מתוך בחירה מודעת, היא יכולה להפוך לכלי עוצמתי להתפתחות אישית ולשקט פנימי. לכן, האיזון הוא המפתח – חשוב לטפח קשרים חברתיים, אך גם לדעת להעריך רגעים של שקט והתבודדות. 

הייתי מעדיפה לשמוע שאני אמיצה אפילו צודקת. אם כל הכאב אפילו סכנה (של דחייה) כשאני רוא עוול אני לא שותקת. במקביל אני מכילה וחשה חמלה. רואה את הפוגע כילד חרד שבוחר ״לנסות״ לברוח לתוך התמכרות, פגיעה עצמית, אלימות, האשמת האחר במקום להתבונן פנימה - ממש לקבל שאושרו תלוי אך ורק בעצמו ושל אשים את האחר לא משפר כלום. בעצם רק ממשיך אם לא מחזק את הטראומה. רק המבין יבין. 

היי שלום, בן 42 נשוי עם ילדים, בשנים האחרונות חזרה לי תופעה שהייתה בגיל ההתבגרות, הרגשת בדידות וריקנות מין סוג של דיכאון. זה קרה לי בגיל ההתבגרות כאשר ההיתי בבית ולא היו לי כמעט חברים, והרגשתי חוסר חשק לעשות משהו עם עצמי. איכשהו מהצבא ועד השנים האחרונות לא הרגשתי כמעט את ההרגשה הזו וככל הנראה הדחקתי אותה. למרות שלא השתנה הרבה, מלבד האשה שהכרתי לא היו לי עוד ממש חברים. אך היום אני מרגיש נורא בודד וללא מטרה בחיים. לאשה יש עשרות חברים שהיא מדברת במשך כל היום ופורקת להם בעיות שלה, לי אין כמעט אף אחד מלבדה. ולפעמים אני לא יכול לפרוק לה דברים שאני מתבייש מהם. מה עלי לעשות? למה לדעתכם חזרה לי ההרגשה הזאת שבמשך כמעט 20 שנה נעלמה.