לידה מחדש או לבוא אל הנודע מראש?
כמו הכנה ללידה. אני נעצרת אל תוך עצמי ומנסה. כל הכלים כשרים. האם יבוא יום ואדע אושר אמיתי מהו? ניסיתי אלוהים, באמת שניסיתי! מתי אדע שזה מספיק? איך אדע מהם הגבולות? תמיד הצד השני קובע עבורי את הסוף, את הפרידה…המרדף אחר ״הביס המושלם״, המראה המושלם, הטוב הזה, שמדברים עליו בפרסומות, ברשתות החברתיות, שאומרים לך שאם תקנה מוצר מסוים, או שתנסה דיאטה חדשה או שתאכל משהו חדש, אז זה יהיא לך ריגוש, יביא לך מהות, יביא לך משהו חדש, בשורה… אבל החיים, האפור שבין השחור ללבן זה כל כך הרבה מעבר. כל תרבות השפע והרדיפה אחר השלמות, אחר משהו שימלא אותנו ויגרום לנו להרגיש מוגנים ובטוחים, זה לא קיים באמת. הרי מה ינחם אותי יותר? עוגה ושמונה קג גלידה או שיחה עם הפסיכולוגית שהייתה לי בקופה לפני האשפוז? מה ימלא אותי יותר? שאכלתי אל תוך הלילה כדי לא להרגיש, או החיבוק החם של אמא שלי שלא קבלתי בילדות?! קשה להחליט, נכון? קשה לבחור מה ימלא וינחם יותר ומה יגרום לי להרגיש. אני יכולה גם להגיד הפוך. שצמצומים ותחושת שליטה ינחמו יותר או זה שאני מצליחה לאזן את עצמי ולווסת? זה קשה, קשה מאוד. בתוך תוכי יש ילדה שצריכה המון גבולות, רשימות, סדר, קפדנות – משהו שלא היה לי כשהייתי ילדה ובגיל ההתבגרות. האשפוז קשה אבל אני לא פורשת. לא נופלת, לא מתייאשת, לא מרוקנת את הנפש שלי למקרר של ההורים. וגם אם לסבתא היו גלגלים, זו העננה שלי ואני צריכה לנשוף אותה בפוו אחד גדול, כמו צירים לוחצים וכואבים, צריך ללדת את עצמך מחדש.
