אמרתי לכם

היום הזה התחיל נורא ואיום, אך התמקדתי באמנות שאני כל כך אוהבת ועברתי תהליך של דמיון מודרך שאני מעבירה את עצמי ומדיטציה. אחרי שעתיים וחצי זה עבר והיום שלי התחיל להתבהר. הערב הזה הוא הוכחה ניצחת לכך שאפשר לחיות גם עם הפרעת דחק פוסט טראומתית קשה, המלווה בפלאשבקים מרובים. נכון, זה מתיש לפעמים, ואפילו קצת מסוכן, כי בהיעדר זיהוי זה מתחזה לדיכאון מתון שעלול להידרדר או לחרדה שמסתבכת, אך אין ברירה אלא לעבור את המשוכה ולהמשיך הלאה. אני כותבת את הדברים הללו, בין היתר, כדי להזכיר לעצמי את הרגעים הטובים והטובים פחות ולחזור אליהם כחלק מההתמודדות. עכשיו ההר נראה לי כמו ישורת אחרונה שאפשר ורצוי לרוץ במלוא הכוח. בבוקר לא יכולתי אפילו להרים את עצמי כדי לעשות את הצעד הראשון. כאלה הם חיי. אז מה? כולנו דפוקים איכשהו, גם המשעממים שבינינו.