ושוב חזרנו לאותו תסריט

אחרי חודשים ארוכים של נחת וימים של שמחה שוב נפלתי לאותו מקום.

אחרי חודשים של עבודה עצמית והבטחה שאסלח לעצמי כדי למצוא נחת שוב נפלתי לאותו בור שחור של שנאה עצמית.

בהתחשב במעט השנים שאני נמצאת פה על הפלנטה הזו, עברתי לא מעט, אבל אירוע אחד הפך למכונן ביותר בחיי, אירוע שישחיר כל פינה טהורה בלב שלי.

שנים של אהבה ללא תנאי ונתניה אינסופית הסתיימו בבגידה מכוערת שהצלקות שלה מלוות אותי עד היום.

ניסיתי להדחיק בכל דרך את מה שהיה, אבל תמיד היו שם את האנשים האלה שנהנו להזכיר לי את זה ולצחוק עליי וללעוג לי ולעדכן אותי בכל אירוע משמח שהתרחש בחיי הנחשה הארורה הזו, בידיעה שזה מביא אותי לכדי כעס, בכי ומרמור.

הצלקות האלה מאותו אירוע מכוער הביאו אותי לכדי שנאה עצמית ושנאה של הסובבים אותי, איבדתי אמון בכולם ובהכל, הפסקתי להאמין באותו אל שכל חיי חינכו אותי להאמין שהוא אל טוב, חנון ורחום ורודף צדק.

כנראה שחוש הצדק שלו לא מפותח במיוחד.

למרות שאני מתמודדת עם השנאה העצמית הזו ושמירת הטינה לאותה בחורה ארורה שהרסה אותי אני מנסה לפלס את דרכי למעלה, מקווה להגיע לימים טובים יותר.