אריאנה מלמד

אתמול נמחק… אף פעם לא מאוחר מדי להתחלות חדשות; בשבת היינו, הילדים ואני, אצל אמא שלי, עוד מעט בת 90, טפו טפו. אלצהיימר, לא מזהה אותי – אבל שמחה, לראשונה מאז מלחמת העולם השניה, רוב הזמן נורא אופטימית ושמחה ומלטפת ורכה. דיברנו שיחה ארוכה ומטורללת לגמרי בשמונה שפות. התעקשה שהיא אריאנה, ואני לא מוכרת לה אבל נחמדה, ושהילדים הם כן הנכדים שלה אבל אף פעם לא היתה לה בת, כי היא הרי לא התחתנה – מתישהו נמאס לי, וחשבתי – נשמיע קצת מוסיקה. יש לי מלא בטלפון, אז שמתי לה "לילי מרלן" של מרלן דיטריך, השיר שהיא הכי אוהבת ואני מכירה מגיל 5. ופת-אום – האשה שמעולם לא שרה לי שיר ערש כי חשבה שהיא מזייפת נורא, האשה שטענה כי כאשר המון גדול שר אצת ההמנון הרומני – רק אותה שומעים, ידעה לשיר בקול בוטח, צלול, גבוה למדי יחסית לקול הדיבור שלה, וידעה את כ ל המלים. אחר כך העזתי יותר וקירבתי לעיניה הכהות את הסמסונג עם "זרים בלילה" של פראנק סינאטרה, ה-שיר של אבא שלי ושלה כשהיו צעירים ויפים להלל. והיא זיהתה מייד, ושרה! את כל המלים! ואהבה מאד את הקליפ. אמרה: "איזה יופי! שמו את הטלוויזיה בתוך הטרנזיסטור! של מי הרעיון?" מהנדסת מכונות, תואר שני, הטכניון הממלכתי, בוקרסט, מחזור 1955, אישה יחידה בין 44 גברים. ושרה. אמא שלי שרה. אם היא יכולה, גם אתם יכולים. אל תחכו לגיל 90. ‎אף פעם לא מאוחר מדי להתחלות חדשות;