תהום

אני מרגישה כאילו שאבו לי את כל האנרגיות מהגוף. כל המועקה הזאת שחוסמת לי את הלב גורמת לדם בגוף שלי לזרום יותר לאט, להחליש אותי. אנשים נחמדים אליי עכשיו, דואגים, אני חושבת שהם מפחדים שאעשה לעצמי משהו, שאדרדר, כמו שקצת קרה בסופש האחרון בו לא הצלחתי להכניס כלום לפה מרוב הדיכאון. תחושת הרקנות הפיזית עשתה לי קצת שקט בראש. הייתי כה חלשה שישנתי רוב היום, וכשאני ישנה אני לא חושבת. לא סובלת. לא מתגעגעת…אלו שסביבי שלא מבינים, שמנסים לגרור אותי לתוך השגרה, מכעיסים אותי נורא. אם הייתי שוברת את הרגל לא הייתם מבקשים ממני לבוא לעבוד, ועם לב שבור זה גרוע פי כמה. הם גם לא מבינים עד כמה זה כואב. כמה כואב לאבד אדם כה קרוב ומשמעותי בלית ברירה. כמה זה כואב להישאר לגמריי לבד. בדיוק ראיתי איזו כתבה על מחקר שאומר שכאב נפשי חזק מיוצג במוח באותה הצורה כמו כאב פיזי. מי שלא חווה משהו דומה לתהום הזאת שנפלתי אליה ולא מצליחה לצאת ממנה, אין לו שום לגיטימציה בעיניי לייעץ לי, או לנסות לשכנע אותי לצאת מהמיטה. אתם והחיים השמחים שלכם יכולים לצאת לי מהחדר ולהשאיר אותי לבד בתהום של עצמי.