עוד יום

עוד ערב של עוד יום. השעות המפחידות בפתח. הלבד, השקט, החושך. לא טוב לי כל זה בתקופה האחרונה. 

רצה ממקום למקום מסביב לשעון. מעבודה לעבודה לעבודה. מטיפול לטיפול לטיפול. 

כשאני עוצרת לרגע המחשבות משתלטות. 

אז אני לא עוצרת. בורחת מעצמי לכל מקום אפשרי. מתישה את עצמי כדי לא לחשוב, כדי לא להרגיש. 

כשאני כן מרגישה זה בלתי נסבל. מרגישה שאיבדתי תקווה לטוב, רצון לחיים (או לכל דבר אחר) וטעם להמשיך להיאבק בעצמי. בשביל מה? הרי אחרי היום יבוא מחר, ואז עוד יום ועוד אחד וכלום לא ישתנה. אני עדיין אהיה אני. 

אז אני ממשיכה. 

נאבקת בעצמי כדי לקחת קלונקס רק כשבאמת צריך ולא כל פעם שבא לי להיעלם לכמה שעות. 

נאבקת בעצמי כדי להתקשר למישהו שנייה לפני שאני פוגעת בעצמי

ויודעת שאם אני ממש בקצה וכלום לא עוזר, אני צריכה ללכת למיון גם אם זה הדבר הכי נורא בעולם מבחינתי.

ברגע חולף או בגשם שוטף 
מי יודע, מי יודע 
כשכולם ישנים אף אחד לא רואה 
מי יודע, מי יודע 
וגם אם נדמה שהיה ונגמר 
עוד הכול מחכה 
גם אם רע וקשה וקרוב לקצה 
אתה בטח תראה 
אם תשאל אז הלב יענה 

ובלילה, בלילה 
בשעות הקטנות 
התפילות הפשוטות מבקשות 
בלילה, בלילה 
לחכות לתשובות 
כדי למצוא עוד סיבה לקוות 

רגע לפני שבכלל לא תרצה 
מי יודע, מי יודע 
ולפני שתגיד שכבר לא משנה 
מי יודע, מי יודע 
ואם הטעם קצת מר ושורף בחזה 
אז הכול יחכה 
אתה כאן, יש עוד זמן והכול ישתנה 
אתה בטח תראה 
אם תשאל אז הלב יענה