פרץ כתיבה חולני…=/

בזמן האחרון, אני שומעת מהרבה אנשים שקרובים אליי את השאלה:

"תגידי מה הייתה התקופה הכי קשה שעברת?"

ואז כמובן הם מתחילים להיזכר בתקופות שלי, "זה היה בתיכון בטח, גיל 15", "לא בעצם כיתה ג' בדוק!".

זה מצחיק אותי האמת.. כאילו עצם השאלה מעידה מעט על בורות לא כך?

לאיזו מטרה אתם שואלים בעצם? כדי לענות לי בחיוך שלכל אדם יש את המטען שלו? כלומר, בעצם אתם שואלים אותי כדי לדבר על עצמכם… 

באופן עקרוני, אין לי בעיה עם זה. כבר למדתי להיות מקשיבה מצויינת! אבל האמת שהשאלה הזו היא שאלה שאני צריכה לשאול את עצמי..

כמה שאני מנסה לא לדוש בעבר יותר מידי, אין לי באמת את הפריבילגיה הזו. הרי כולנו, נרצה או לא נרצה, מנהלים את ההווה שלנו בהתאמה מוחלטת למה שעברנו כבר בחיינו ולמה שאנו רוצים עוד לעבור.

כלומר, העבר שלנו תמיד משחק תפקיד, גם אם לא נראה לעין והתקופות שהכי מעצבות אותנו הן דווקא התקופות הקשות ביותר. מה שמחזיר אותי לשאלה:

איזו תקופה אני באמת יכולה להגדיר כתקופה "הכי קשה"?

הרי שם תואר כזה גרנדיוזי, לא מחלקים כך סתם בקלות ראש. אז אני יושבת, לוקחת לידיי את המחשב, מנתקת עצמי מהסביבה ונכנסת למנהרת הזמן, זו שאני נמנעת מלהיכנס אליה, באופן מודע, בשנים האחרונות.

מתחילה להריץ בראש את כל האשפוזים, האלימות, האונס, הכאב, הדכאון, נסיונות ההתאבדות הכושלים [ואף גובלים בפתטיות אם נודה באמת..] ופתאום, באופן לא רצוני בעליל, מתפשט לי חיוך על השפתיים. 

הרגשתי לרגע קצת חולת נפש. אבל בסופו של דבר, אלו בכלל לא תקופות קשות! זה בכלל לא מטען! אלו המתנות שקיבלתי בחיי, מתנות שבנו וחיזקו אותי. באיזשהו מקום, אולי אפילו אבסורדי מעט, אלו היו השנים הכי טובות של חיי.

אלו היו שנים שבהן הייתי ממוקדת מטרה, סגורה על כיוון, דואגת שכל פעולה שאעשה תקדם אותי ולו בחצי צעד לעבר אותה מטרה נחשקת – 

להיות טהורה, נקייה, להיות רזה, שלד.

ידעתי בדיוק מאיפה אני באה ולאן אני הולכת. כל מה שהיה מסביב, ממש לא עניין אותי. לא אפשרתי לאף אחד לגעת בי, לא פיזית ולא נפשית והייתי שלמה עם זה. הייתי שלמה עם עצמי.

מזעזעת המחשבה שזו התקופה הכי טובה שהייתה לי.. אבל אני כותבת לעצמי ולא לאף אחד אחר, אז מותר לי לזעזע ולהזדעזע. ועכשיו, אחרי שאני מעט משועשעת, עוצרת רגע, יוצאת מהמנהרה בחזרה להווה, הזעזוע מתגבר. אין שום ספק שהתקופה הנוכחית, זו התקופה הכי קשה שאי פעם ידעתי.

שום תקופה לא באמת יכולה להתחרות איתה. לפחות שום תקופה מתקופות העבר זה בטוח. התקופה הזו היא בעצם תקופת אמצע, תקופה בינונית.

ואם יש משהו שאני לא סובלת זה אנשים בינונייים, על אחת כמה וכמה אם אני נמנית ביניהם כרגע.

לא בשליטה אבל גם לא בחוסר שליטה.

לא משקרת אבל גם לא חושפת את האמת.

חיה עם העבר אבל דואגת להכחיש אותו כשהוא מפריע.

לפני כמה חודשים החלטתי לוותר על האנורקסיה שלי. הבטחתי לעצמי בלב שלם שאצליח להתמודד עם הריק שיגיע, אני חזקה! אחרי כל מה שעברתי, זה באמת קטן עליי. נו באמת, סתם שכנוע עצמי, פסיכולוגיה בגרוש.

הרי מה אני בלי אנורקסיה? כלום ושום דבר. 

לאט לאט אני מגלה על עצמי כמה אני אדם שטחי, משעמם, טיפש, לא מושך, סוציומטי ואגוצנטרי. יכול מאוד להיות שתמיד הייתי כזו, אבל לפחות פעם זה לא הפריע לי…

הם יכולים להגיד הרבה דברים שם בחוץ, אבל בסופו של דבר, האנורקסיה הצילה לי את החיים.

היא מילאה אצלי חללים שלא היה להם כל סיכוי להתמלא אחרת.

כשהייתי נזכרת ולרגע העבר היה משתלט, האנורקסיה ישר הייתה לוקחת את העניינים לידיים, שבוע של הרעבה מוחלטת והכל נעלם.

שבוע של הרעבה והרגשתי נקייה, חזקה, שום דבר לא יכל לפגוע בי, הסתכלתי על כולם מלמעלה. אז נכון שאין מתנשא מזה, אבל לרגע אחד קטן, הרגשתי שאני באמת שווה משהו.

ואת זה, אף אחד לא יכל ולא הצליח לעולם לקחת ממני!

אז מה קורה איתי היום בעצם? אם תשאלו אחרים:

"היא פורחת!" "הציונים שלה מדהימים!" "היא נראית פצצה (אולי קצת רזה מידי אבל פצצה)!" "הכל מצליח לה!".

יאיי… יופי לי… 

נו באמת, מה כל זה שווה בכלל?

מה זה נותן לי?

אני רק יודעת דבר אחד, זה פשוט מעקר אותי מרגש. זה חלול בפנים ו"אין כלום מתחת". כל אחד בעולם הזה יכול ללמוד, להוציא ציונים טובים, להשקיע בגוף שלו… אבל באמת עכשיו.. מה זה נותן לי לחיות ככה?!

ברור שאני מרגישה נטולת רגש, אני משעממת. נמצאת בקונפליקט אינפנטילי ואינסופי. 

איך אני יכולה בכלל להסביר לעצמי (ובטח לא לאחרים..) שהכמיהה הכי גדולה שלי מסתכמת בחזרה לאנורקסיה? לתקופות העבר האלה…

איך אני מסבירה לעצמי שהסטיגמה שנדבקה למחלה הזו והיופמיזציה שעשו למילה הזו, לא משקפת ולא במעט את האמת על האנורקסיה?

האם האנורקסיות באמת מתעסקות רק במראה החיצוני? ואם כן… אז למה דווקא בעיצומה של ה"מחלה", הרגשתי האדם הכי חכם, עמוק וחד בעולם?

כן, חזרתי לאט לאט לאמונה שלא מדובר בכלל במחלה. אולי זה מטומטם ואולי פילוסופיה בשקל אבל עכשיו באמת… 

מי בכלל מחליט מהי מחלה ומה לא?

אוף אני מבולבלת.

מה באמת אני עושה כאן?

הזכרונות מציפים אותי לילה ויום וזרקתי מחיי את כל דרכי ההתמודדות שהכרתי.. אני כבר לא אקח סמים כדי לטשטש (או שאולי כן?) כבר לא אחתוך כדי להרגיש את זרימת הדם מנקה אותי, כבר לא אשתה בשביל לאלחש את הכאב הכמעט בלתי נסבל כשהוא מופיע ועכשיו מה?

עכשיו אני צריכה להתחייב שגם לא ארעיב את עצמי כדי להתחזק?!

אז יופי, כלפי חוץ אני מצטיירת כאדם מאושר שהצליח להתגבר על תקופות קשות… אבל כלפי פנים? התקופה הנוכחית היא באמת התקופה הכי קשה שעברתי.

רק פתרון אחד עדיין לא ירד מהפרק. בבוא הזמן, ברגע שהתוכנית תהיה מושלמת, ללא רבב, כמו שאני אוהבת, אוציא אותה לפועל ואיעלם מכאן..

"Coffee and cigarettes are my only escape.
I got my cup of Joe, my pack of stokes,
And I'm on my way downtown to
Set up shop and sing my cares away.
So, won't you sing with me,
'Cause it's cold outside, and I'm feeling kinda lonely.

Friday nights are always the same in this town.
I'm looking up, but I'm feeling kind of down.
So, I'll light this cigarette and smoke the night away,
And I'll hope that Saturday will be the day
When everything feels okay.

Coffee and cigarettes are best when shared with you.
We'll go to Waffle House or your Mom's House,
And share a cup or two.
Yeah, I have friends, but they have friends,
And they have parties, and I'm so awkward.
So what do you say, just as friends, we see a movie
This weekend, alright? Okay.

Friday nights are always the same in this town.
I'm looking up, but I'm feeling kind of down.
So, I'll light this cigarette and smoke the night away,
And I'll hope that Saturday will be the day
When everything feels okay."