אני נפרדת…

משפחה יקרה ואהובה שלי, כבר כתבתי לכם בעבר אינסוף מכתבים. מוחבאים להם בכל מיני חורים נידחים שאני בעצמי כבר לא זוכרת.. 

אבל מסיבה לא מוסברת, בכל פעם אני מתעקשת לכתוב מחדש.

אולי בגלל מעט המצפון שנשאר בי על כך שלפחות הסבר מגיע לכם. ואולי בגלל שאני מרגישה פתטית מידי בשביל להוציא את המכתבים הישנים ממחבואם ולהתבונן בהם.

הרי בסופו של דבר, הם מהווים עבורי תזכורת לכישלון ותו לא. אני לא רואה את העולם כמוכם, מעולם לא ראיתי. אתם רואים לבן, אני רואה שחור. מבחינתכם הניצחון הוא שנשארתי בחיים, מבחינתי זה הכישלון הכי גדול ומביך שיש. מבחינתי הניצחון האמיתי יגיע כאשצליח סוף סוף לעזוב ולשחרר מהם.

במה אני נאחזת בכלל?

אילו חיים יש לי? היום בכיתה המרצה זרקה שאלה הומוריסטית לחלל: "אם הייתם פוגשים חייזר והוא היה שואל אתכם ל- 5 פריטים שמגדירים אתכם, מהם 5 הדברים הראשונים שהייתם מספרים לו?"

כולם צחקו והתחילו לזרוק תשובות לאוויר: "בן – אדם", "יהודי", "סטודנט עני"…

רק אני חייכתי חיוך מפגר וריק לעצמי, צוחקת ובוכה, אני קודם כל "מופרעת אכילה".

זה באמת מה שמגדיר אותי? ממתי? מתי זה קרה מבלי ששמתי לב?

אז אני נפרדת מכם אהובי, נפרדת בשלווה והשלמה. מיציתי את חיי ההפרעה עד תום. לא נותר לי מה להוציא מהם יותר. אפילו למות רזה כבר לא בא לי. לא באמת אכפת לי מה יגידו, מה יעבור לאנשים בראש.. ולמען האמת, לראשונה בחיי, לא באמת אכפת לי מה יהיה רשום תחת הסעיף "סיבת המוות". הרי בואו נודה באמת, מה זה משנה בכלל?

אחרי שנה, יישאר ממני רק זיכרון יפה ונעים, כל הדברים המכוערים יישאבו למקום הזה שנקרא "עבר".

האמת, הפעם הזו מרגישה לי קצת שונה. אולי בגלל שאני יודעת שהגוף שלי מתקרב בצעדי ענק לגבולות היכולת שלו, אולי באמת שלראשונה, אני באמת מצליחה לדמיין את הרגע שבו אפרד מגוף הבשר הזה.  אבל חשוב לי שתדעו, הבחירה הזו, נעשית בהשלמה מוחלטת.

הכוחות להילחם נגמרו לי ולראשונה מזה הרבה זמן, אני יודעת להרים ידיים ולהרכין את הראש בתבוסה. האנורקסיה הכניעה אותי לחלוטין. זו לא בושה להודות בכך.

אוהבת אתכם המון. ובלכתי מצווה אתכם לחיות ולא לחדול לעולם.

אני, בת, אחות, גיסה ודודה..

Society, have mercy on me"
I hope you're not angry if I disagree
Society, crazy indeed
"I hope you're not lonely without me