Justme1

שלום,
אני לא יודעת איך להסביר את הבעיה כי אפילו אני מעקמת קצת פרצוף כשאני שומעת אותה. אני לא נהנית מסקס, אין לי את הדחף שיש לרוב האנשים ואני יכולה להיות גם שנתיים בלי סקס אם אין לי מערכת יחסים. אני גם לא "מענגת" את עצמי, לא מצליחה להתחבר לרעיון האוננות בשום צורה. זה לא שאני נגעלת וגם לא שכואב לי בזמן האקט עצמו. הכאב מגיע שנייה לפני שאני מגיעה לאורגזמה, זה מגיע לרמת כאב כל כך גבוהה שזה מלחיץ אותי ואני דורשת מהפרטנר לעצור. ככה שנינו יוצאים מתוסכלים.. הוא מתוסכל על זה שאני לא גומרת ואני מתוסכלת מאותו הסיפור בדיוק. אבל זה לא שאני לא יכולעוד...

ובדיוק כשחשבתי שבאמת הכל בשליטה, במחט אחת קטנה בשירותי המכללה, זה הכה בי. אני כבר לא יודעת מי אני. וממה אני צריכה גמילה? נראה לי שמעצמי בסופו של דבר. כי מבלי לשים לב הגעתי למצב הנוראי מכל בו המטרה מקדשת את האמצעים. את כולם.. התחלתי לגנוב תרופות מכל בית וחדר שנקלה לדרכי. מסתכלת על האריזות כמו רוקחת מדופלמת, מכינה את שיקויי ה״היי״ הבאים. אלו שיעלו אותי למעלה כשארגיש שאני לא מסוגלת להתמודד עם עצמי יותר. וזה עוזר. אני לא צריכה להתמודד עם עצמי יותר. התפקוד מעולם לא היה כל כך גבוה. אבל אני יודעת שזה לפרק זמן קצר ביותר. הכסף מתחיל להיגמר לאטעוד...

אני יודעת שנראה כביכול שהתשובה ברורה ומוגשת לי על מגש של כסף. אבל ככל שעובר הזמן היא נהיית פחות בהירה משחשבתי.. באף אחד מהטיפולים שעברתי בעבר לא מצאתי לנכון לעבור על חוויות מיניות כאלו ואחרת שעברתי. אין ספק שהן השפיעו על אורח חיי אבל גם אין ספק שאני לא מיוחדת בסיפור וכיום כל בחורה שנייה בערך עוברת הטרדה כזו או אחרת. מבחינתי הכל תלוי באיך אני בוחרת לתפוס את החוויה ולתת לה להשפיע עליי. הבעיה היא שאני מעוניינת בזוגיות כבר המון זמן וכל פעם כשאני מגיעה עם מישהו למצבים אינטימיים אני פשוט מוצאת את עצמי מנותקת מגופי לחלוטין ורק מחכה בקוצר רוחעוד...

מאז ההודעה האחרונה שרשמתי נכנסתי ללופ של צום. יש בי צד שצורח להטפה על אחריות, אבל ככל שעוברים הימים, הכנסה של פירור אחד לפה נראית כמו גיהנום נצחי. הלוואי והייתי יכולה רגע לקחת הפסקה מהחיים, לאשפז את עצמי ולמצוא את הדרך לחיות עם עצמי בשלום. אני כבר רואה איך זה יגמר על אלונקה מול המון של אנשים מובכים. אני לא רוצה בזה, באמת.. אבל האוכל פשוט כל כך מפחיד אותי שמרוב פחד אני מחליטה לרוץ עשרות קילומטרים, כאילו שזה מה שיציל אותי מהתמודדות. שבורה לרסיסים.

13 שנים עם אנורקסיה, חיה את ה״חיים הטובים״. סוף סוף הצלחתי לחיות כשהמחלה נמצאת בצל ולא מקדימה. התחלתי לעבוד בתפקיד חלומות של כל אחת בתחומי, אני מצטיינת בלימודי התואר ומוקפת אנשים שאוהבים אותי. כלומר על פניו, החיים שלי מושלמים וללא רבב. אז למה כל כך לא בא לי לחיות? עברתי לגור לבד סוף סוף, שמתי בחדר המון אוכל, שיהיה לי מול הפנים ויזכיר לי שעברתי את הגיל בו דואגים לי ומכריחים אותי. אם אני לא אבחר לאכול אני פשוט לא אוכל. איך בוחרים? אני קמה בבוקר בשבע, שותה קפה, מעשנת סיגריה, נוסעת ללימודים. כבר השלמתי עם העובדה שאני פשוט לא מסוגלת להתמועוד...