מאז ההודעה האחרונה שרשמתי נכנסתי ללופ של צום. יש בי צד שצורח להטפה על אחריות, אבל ככל שעוברים הימים, הכנסה של פירור אחד לפה נראית כמו גיהנום נצחי.
הלוואי והייתי יכולה רגע לקחת הפסקה מהחיים, לאשפז את עצמי ולמצוא את הדרך לחיות עם עצמי בשלום.
אני כבר רואה איך זה יגמר על אלונקה מול המון של אנשים מובכים.
אני לא רוצה בזה, באמת..
אבל האוכל פשוט כל כך מפחיד אותי שמרוב פחד אני מחליטה לרוץ עשרות קילומטרים, כאילו שזה מה שיציל אותי מהתמודדות.
שבורה לרסיסים.