13 שנים עם אנורקסיה, חיה את ה״חיים הטובים״. סוף סוף הצלחתי לחיות כשהמחלה נמצאת בצל ולא מקדימה. התחלתי לעבוד בתפקיד חלומות של כל אחת בתחומי, אני מצטיינת בלימודי התואר ומוקפת אנשים שאוהבים אותי. כלומר על פניו, החיים שלי מושלמים וללא רבב. אז למה כל כך לא בא לי לחיות? עברתי לגור לבד סוף סוף, שמתי בחדר המון אוכל, שיהיה לי מול הפנים ויזכיר לי שעברתי את הגיל בו דואגים לי ומכריחים אותי. אם אני לא אבחר לאכול אני פשוט לא אוכל. איך בוחרים? אני קמה בבוקר בשבע, שותה קפה, מעשנת סיגריה, נוסעת ללימודים. כבר השלמתי עם העובדה שאני פשוט לא מסוגלת להתמו