העבר העיר אותי משנתי

ירדה ההשפעה של הקונצרטה. נפלתי כמו אבן שנזרקה לתוך אוקיינוס.

נכנסתי על מעמקי הסדינים ואיפשרתי לשמיכה לעטוף אותי.

ועוברות השעות. החלומות כמו סרט נע.

ואני בחדר שלו. והוא בוחן אותי מלמטה למעלה. בוחן את טיב גוף הבשר שעומד מולו בתמימות ומבוכה ילדית. בוחן ומחייך. והאמבטייה כבר חמה. ואנחנו נכנסים פנימה ביחד. והבועות מכסות אותנו. מכסות את מעשי הסדום בעננה לבנה טהורה. והכל נורמאלי. והכל בסדר. והכל לפי הספר.

ואני מתעוררת שטופת זיעה, הלב שלי נוסק אל על כאילו הוא בדיוק קיבל את האישור ממגדל הפיקוח. אני מרגישה את הכדורים מתמוססים בדמי אחד אחד.

מרגישה שהמיטה היקרה שלי, מקום המפלט שלי, בגדה בי. ואני מסתובבת בין ארבע הקירות.

עוד רגע ואאבד את שפיותי. יצאתי מהחדר. הייתי חייבת.

השותפות שלי יושבות מול המחשב, עובדות, חלקיק מעולמן לא נע ולא זז בזמן ששלי התערער לחלוטין. 

חייכתי אליהן ברכות. אמרתי שהסירנה שנשמעה בחוץ העירה אותי. והכל נמשך כרגיל.

כלום לא קרה. כלום לא קרה אף פעם. טוב לי איתן.

הן לא יודעות את זה אבל במידה מסוימת הן העוגן שלי לעולם השפוי. 

אתמול ישבנו לקפה. אני ושותפה שלי. קפה בוקר. והבוקר נראה מחייך מתמיד. מתעלמות לחלוטין מהערב ההרסני שחוויתי ביום שלפני. כלום לא קרה. כלום לא קרה אף פעם.

נראה שזו הדרך שלי להתמודד עם הדברים בזמן האחרון. כנראה שאם אגיד מספיק פעמים שכלום לא קרה, העבר יימחק ואמשיך כרגיל. כנראה?

היא אמרה שהיא לא יודעת כל כך איך להתנהג כשאני נכנסת להתקף חרדה כזה. שהיא לא יודעת אם אני צריכה שיעזבו אותי או צריכה שיהיו איתי.

מה אני אגיד לה? שבזמנים כאלו אין דבר שיכול להציל אותי יותר מחיבוק? שחיבוק מעגן אותי לקרקע? 

אני סתם אשמע חולת נפש. אני סתם אתפס בעיניה כאדם חלש ותלותי.

אז כלום לא קרה, כלום לא קרה אף פעם.