עזרה עצמית

זהו הפוסט הראשון לכן הוא פחות יהיה כואב ופוצע, יותר אופטימי.
ישנם סוגים רבים של דכאון מעונתי ועד עמיד.אינני יודע כרגע מה יש לי, רוב המומחים יעידו שהוא עמיד ואיתן, גם אנשי הסגולה אליהם פניתי ראו לנכון לציין בפניי שהנפש שלי מספיק ״ מתוחכמת״ כדי לא להאמין לכדורים ולחוות אושר מדומה.אושר המבוסס על כימיה. במרוצת השנים הייתי במרדף אחרי האושר הזה, עישנתי מריחואנה ומצאתי בה אושר כימי, גם ספורט שיחרר לי דופמין לרגעים והרגשתי אושר זמני.הייתי כמה לגלות אותו, קראתי שלל ספרים החל מן ה״הסוד״,הנזיר שמכר, ביירון קייטי ומכריה.חיפשתי וחיפשתי, יותר נכון חיטטתי אינספור פעמים בעצמי כדי להבין למה אני לא רגוע ושלו, למה אני חרד ודואג, מתוסכל ומאוכזב מעצמי.הייתי מופנם ושקט, אגרתי ואגרתי בתוכי עוד רגע חרדה של חוסר אונים, עוד אינספור אירועים שפירשתי כחוויה שלילית ורעה, האמנתי שהנה זה עובר זה רק תקופה, גיל ההתבגרות, צבא,שנות ה20.אבל בתוכם קמתי כל בוקר בתחושה דחיינית, לא מעשיית דברים כי הייתי פעיל, אלא מתחושה שהבלוף הזה הולך להתפוצץ לי בפנים, הטריקים והמנעויות שלי היו חלק במשחקי החרדה, יצרתי לי מין טקסים וכללים ספציפים כדי להרגיש ביטחון עצמי כלפי חוץ שבפנים היה חלול ומרומה.
חרדה חברתית? הרי כלפי חוץ יש לך חברים ואפילו הרבה, חברה? היו לך אבל הקשר היה מרוחק ומנותק , מתבסס בעיקר על הרגשה הפנימית שלך והקשר שלך עם התקפי החרדה הקלים והקשים במשך היום. הרי לא יכלת תמיד לענות לטלפון כי בשניה הזאת הרגשת משותק, לא היית יכול להיות חיובי, או חברותי והגיוני. המערכת היחסים הזאת שפיתחת עם הנפש ידעה עליות ומורדות אבל ברוב השנים היא איכזבה אותך, ברגעים הכי בלתי צפויים היא השתתקה, רעדה או סתם הרגישה רע.ברגעים שעוד הייתה כבויה ורגועה דאגת לנצל כל שניה מתוכה, מיצית עד זוב דם את הרגעים כדי להתבטא, לצאת לעולם ולהראות את כל צדדיך וכל נפשך למי שאפשר ,התגאת ברגעים המועטים הללו.
אבל כל אלו היו קטנים לעומת שנות הדכאון, החצי שנה האחרונה הייתה השיא.מכל מה שברחת במהלך חייך הקצרים, התנפץ לך בפנים, חשבת שהכדורים יצילו אותך והם לא, חשבתי על הטיפולים החדשניים בגרייה המגנטית אבל הם לא.מה שהוציא אותך בעבר מן הדכאון, חדל לעזור. אז אתה נלחם, נלחם דרך עזרב עצמית,עזרה בתפילות?ספרים?עידוד פנימי מרומה? כל יום הוא אסון עבורך, וכל יום שעובר הוא עוד תחושת ייאוש חזקה שהפעם אתה לא תצא מזה, איבדת את הכלים, חקרת כל פינה אפשרית בגוגל על הכלים להתמודדויות מבדיקות רוק ועד קטמין, מתוספי תזונה ועד ויטמין די אבל הפעם הוא חזק יותר, כנראה שהולך להיות ארוך יותר, ישבור את שיא החצי שנה שהייתה פעם קודמת.אותה תקופה שכינית הגהנום שלעולם לא תחזור אליו, הבידוד והאומללות באותה תקופה היו כמו טראומה בלתי נשכחת, אך לא עבר הרבה זמן והנה שוב אתה ממרר על גורלך.למה דווקא אני? למה אני נכנסתי לקטגוריה הזאת? אני לא רוצה להיות מסכן ואומלל, נמאס לי להיות בבית, אני רוצה לצאת לאויר העולם להיות כמו כולם, בעיקר לתקשר עם בני אדם , לנהל שיחות, לקבל פידבקים , להרגיש אולי קצת סיפוק בתוך כל הקיא הפנימי שאותו אני מנסה להקיא אחרי שאני מעשן סיגריות עם עצמי, במרפסת, לבד, בלי שום ראיה עתידנית למשו טוב, שההרגשה תשתנה.האם כבר השלמת עם המצב? האם יש לך קו אדום שאתה תחצה? והאם יום אחד זה יעבור ולא יחזור? העולם הופך למקום לא ברור, לא יציב כי אתה לא יכול לשלוט בתוכך, רק להתמודד מדי פעם ביציאות קטנות לעבודה, כדורי הרגעה, אוכל, וכמה דקות שאתה יכול לדבר ולשחרר את זה החוצה עד לגל הבא שיציף אותך ויגרום לך לסערה פנימית מטלטלת.שתקח אותך שוב לגיהנום אישי ופרטי.
לילה טוב.