פריקה

אני עובדת, אני מבלה, אני באינטראקציות, אני מחוזרת. חיה את תל אביב במלוא מובן המילה. הולכת לים לבד ולא נשארת דקה אחת לבד. כביכול חיה את החלום שתמיד רציתי לחיות. אבל בפנים הכול רקוב… אף אחד לא יודע שלא אכלתי יומיים לפניי הים ובגלל זה הבטן שלי כלכך שטוחה.. אף אחד לא יודע שאחריי בילוי שבו אני על גג העולם, עשרות גברים מתחילים איתי ואני הכי מוקפת שיש, אני באה הביתה ומהחוסר הפתאומי עושה בולמוס בכדי למלא את עצמי. אף אחד לא יודע שהאיפור והבגדים היפים הם רק מעטפת למשהו שבור.. משהו פגום ופצוע… ואני עייפה מלהיות המעטפת. רוצה להראות את הדיכאון שלי.אבל יודעת שהוא מרחיק ממני, אז מתעקשת לחיות את הדמות הזו שנהנית ומנצלת כל שנייה ביום. שמה שבא לי בעצם זה לשכב במיטה ולהתבוסס במיץ של עצמי. אני עייפה. אני רוצה חיבוק ויחס גם כשאני לא רזה ויפה.