צדק זה לא רק כוכב

ביום שבו הבנתי לראשונה שאנשים לא באמת חושבים על האחר אלא דרך עצמם ידעתי שאדם לאדם זאב. זה לא כל כך התיישב לי עם טוב לב נדיר שמצאתי פה ושם אבל בסך הכול די צדקתי. אני לא אוהבת להיות צודקת במקרים כאלה. זה גורם לי לעגמומיות קלה עד בינונית, כיוון שלא נותר לי אלא להתבוסס בצדקתי. "מה עושים עם הצדק הזה על הבוקר / נהיה חשוך ונשארתי לבד" (ארז לב-ארי הגאון) – אז מה עושים אתו? לא קל לחיות בעולם שמאחורי הקלעים, זה שבו רואים את החוטים, את גב התפאורה, האיפור שמוסר אחרי ההצגה. העולם הזה הולך ונעלם. אנשים לא מעוניינים בחפירות, לא רוצים לראות, משתדלים לא לדעת. 

מסתבר שאחרי הכול כולם פוחדים מהחיים האלה וככל שהעולם מתפתח, האדם מבין שהאשמה נעוצה בעיקר בו. טוב, בואו נתעלם לרגע מהסוציופתים, שהם בערך רוב האוכלוסייה, כי בעידן האינטרנט לית דין ולית דיין. כולם הופכים לפוטנציאל פשיעה כלשהו. השאלה היא מתי יגיע הרגע שבו יתנו תעודות הוקרה ואותות גבורה אזרחיים כדי שיצא להם מזה משהו, וכך בפעם הבאה שהם עוברים על פני נערה מדממת שנאנסה, הם יחשבו לעצור לרגע ולדאוג לה. מסקרן.