רע לי

בכנות? המצב על הפנים עם האוכל. בקושי אוכלת, וכשאוכלת מקפידה להקיא את הכול עד הפירור האחרון. יורדת במשקל, באופן מתמיד, אוהבת את זה, בכנות. זה מרגיש לי שווה את כל הסבל. אבל היום, אחריי טיפול טוב, הרגשתי שמגיעה לי ארוחה אחת טובה שתישאר בגופי. אז אכלתי. וסבלתי. אבל השארתי. ועוד קצת סבלתי. אבל השארתי. ואחריי שעה הסבל קטן לו. ואחריי שעתיים כבר כמעט שכחתי ממנו. ואז, זה הגיע. הטריגר הכי גרוע שיכולתי לדמיין. ישבתי עם שתי חברות, שאחת מודעת למחלה והשנייה גם, אבל באופן די מינימלי. מחשש גדול מהשקילה מחר, עשיתי טעות ונשקלתי אצלה. ראיתי שני קילו פחות משבוע שעבר. למרות שאני מודעת להבדל בין משקלים, נלחצתי. אז דיברתי על החששות שלי מאישפוז, מזה שהמצב מתדרד בקצב מסחרר. וכל מה שהיה לחברה השנייה להגיד הוא- אבל את בכלל בכלל לא נראית בתת משקל ואת לא צריכה לעלות. וואו, כמה אטימות וחוסר רגישות. שבר אותי. הרגשתי שכל הסבל שאני חווה יום יום לא שווה כלום. כי בעין רציונלית אני נראית נורמלית לחלוטין. אני במקום מאוד מאוד רע כרגע. וכלכך בא לי להקיא את הארוחה הטובה הזו שאכלתי אבל לצערי זה כבר לא אפשרי. אני בתוך סיוט