סופסוף אני פה

היי,המון זמן לא נכנסתי לפה, הייתי לבד, היה לי קשה נורא ולא היה מישהו שיקשיב וינסה לעזור.

וזהו!!!

ואז ניגמר הכל,והלכתי לישון עם המון כדורי שינה בבטן,ובבוקר לא קמתי.והיה אמבולנס והיה שטיפת קיבה והיה שמירה ואומללות נוראה והייתה הרגשה שלאף אחד לא איכפת ושאני מיותרת,ושכשאני מבקשת עזרה מתעלמים ממני וכשאני עושה דברים כועסים עלי אבל לא עוזרים.

ועכשיו אני שוב כלואה,שוב מאושפזת,שוב צריכה להתחיל את כל התהליך מהתחלה….

ואף אחד לא עוזר ואף אחד לא מקשיב וכולם כועסים.

אבל אף אחד לא חושב שהגיע הזמן סופסוף להקשיב לי,למה שאני חושבת שאני צריכה,למה שאני חושבת שיעשה לי טוב.

וזהו!!!!

ועכשיו אני כבר לא יודעת כמה סיכויים יש לי לחיות את החיים שאני הייתי יכולה לחיות אילו היו נותנים לי את התנאים שיועילו לי לצמוח אילו היו נותנים את האהבה ואת הרצון לחיים.

החיים שלי מהיו יכולים להיות כל כך יפים ,יש לי כל כך דברים יפים שהייתי יכולה להוציא לעולם,יש לי כל כך הרבה כשרונות לתרום לעולם…

אבל לא הקשיבו לי, לא נתנו לי מקום , אף אחד לא חשב שיש לי צרכים שאסור להתעלם מהם…

ואני מרגישה שקברו אותי לפני הזמן…