אכזבה

עד שאספתי את עצמי. עד שגייסתי את שארית המוטיבציה שבקושי נותרה לי לטיפול.. שלא לדבר על זה שהיה לי קשה להאמין שמישהו יסכים לנסות לעזור לי.. אני פוגשת בה, באכזבה. כבר שלוש פגישות בוטלו לי מהמרפאה. דיאטנית אני לא רואה כי היא צריכה לדבר עם האחראית בנוגע לטיפול שלי והאחראית על הטיפול בי חושבת שצריך לתכנן את ברצינות את האשפוז הבא ושוב אני נותרת לבדי..תקועה בסטטוס של-'הפנייה לאשפוז' (שאני כלל לא רוצה בו!!) ובינתיים אין פגישות..ההרגשה היא ששכחו ממני.. לרגעים מסוימים נדמה לי שהיה עדיף שלא הייתי פונה, שעדיף שלא הייתי בוטחת או מנסה להאמין שיוכלו לעזור לי. העיקר ניסיתי בשארית כוחותיי לגייס מוטיבציה  (לשם מה??) עדיף היה לי להישאר באותו המצב מאשר התחושות הקשות שאני חשה כעת שרק מחזקות אצלי את התחושה הקשה שלא מגיע לי טיפול, שאני לא ראויה.. קשה לי ואין מי שישמע :((