אנונימית961

מילים מתוך שיר " בדידות" של הראל סקעת, בשינוי קל, כ"כ מזדהה איתו כרגע. אבל בתוכי יש רק שלכת, והבדידות נמשכת. השמש בצבעי ענבר, עם משהו שכבר עבר. ובתוכי יש רק שלכת, היא לא, היא לא דועכת. זכרי כבר נוף כל כך יקר, עכשיו רחוק, עכשיו אכזר. מעל ראשי העצב שט, שלכת... נפשי דועכת... בפנים שלכת. ההפרעה הזאת לקחה את כולי. אני נעלמת אט אט. דועכת. היא שאבה אותי לעולם אחר. מגעיל, שחור, מבולבל מלא ברגשות אשם, שנאה, דיכאון ותרופות, ורצון למות. להיעלם. שלכת. והאביב אפילו לא באופק.

מותר לקחת 2 כדורי קלונקס ביחד? אני רוצה לישון חזק ועמוק והמון. זה כדור של 0.5 מ"ג...

התפריט מאיים עליי... לא יודעת אם אצליח לעמוד בזה.. מצד אחד רוצה לעזור לעצמי, מצד שני, לא רוצה להחמיר את המצב ולא רוצה להגיע לאשפוז. הם אמרו שם, שאחרי 6 שבועות טיפול, יעשו הערכה מחודשת ואם לא עוזר הטיפול, ישקלו אשפוז. מעצבן. אני מנסה לשכנע את עצמי לשתף פעולה ולהתמסר לטיפול, להיות ממושמעת. כרגע אני מקיאה אחרי בולמוסים, או אחרי ארוחה בודדת שאני אוכלת מדי פעם. אני פועלת כמו בתוך סרט, על אוטומט. אוכלת ומקיאה. בולסת ומקיאה. דפוקה.

הבולמוסים שלי לא נהיים טובים יותר. אני ממש מתביישת, לא שיתפתי אף אחד, (בפורום הזה, מרגישה בנוח)אבל קרה לי שאכלתי ממשהו שהיה בפח. לא מלוכלך, חצי היה בתוך שקית. אבל בפח. ובפעם אחרת-משהו קפוא. וקרה לי גם שהקאתי תוך כדי בולמוס, ואז המשכתי. והקאתי שוב,בסוף. בא לי למות. נגעלת מעצמי. ורוצה לקבור את עצמי מבושה. מישהי שמזדהה? או סתם עידוד? יעזור לי מאד.

אז אכלתי משהו כמו 4 חתיכות עוגה. והקאתי חלק. מרגישה טיפשה. למה הייתי חייבת?

ביום שלישי הייתי באינטייק/אבחון בתל השומר.. היה לא נעים לפגוש את כל האמת בפרצוף. וגם להשמיע את כל האמת. כרגע מחכה להערכה של תדירות וסוג הטיפול שאצטרך... ומאז היו לי כבר 2 בולמוסים, ויש לי דחף לעוד.. אני לא מצליחה לעכל. כן, יש לי הפרעה. ולא קלה. וגם דיכאון. וקצת חרדות. גם אם הייתה לי תקווה שהכול זה סרט רע שתכף יחלוף, אם רק ארצה. או שיגידו לי שם, שהמקרה שלי קל, והם לא מתעסקים עם מקרים כאלה. אבל לא. וזה שורף. ואני מפחדת לעזוב אותה. כמה שזה אבסורד. מצד שני, לא יותר טוב עכשיו. יחד איתה. אני מוצפת. וזה כואב. ובעיקר מפחיד ומבלבל. סיעוד...

אני כבר שעתיים לא מצליחה לחשוב על כלום חוץ מאוכל. אני רעבה. כבר יומיים שלא אכלתי. בתכלס, זה לא הרבה בכלל. הצלחתי להחזיק גם יותר מזה. אבל עכשיו המטבח ריק. ואני רעבה. מתכון לבולמוס. אני עד כדי כך הפכתי לבהמה ונמושה, שכבר אחרי יומיים אני נתקפת? ומה אפשר לעשות?? איך אפשר לעצור או לפחות לדחות? יש לי צרבות. אין סיכוי להקיא היום. אין סיכוי!!! זה נורמלי שכל יומיים יהיה לי בולמוס? יש מישהי עם עצה למצב הזה?

לא רוצה בולמוס. לא רוצה להקיא. לא רוצההה אבל אני צופה את הצונמי הזה מתנפץ עליי עוד רגע. אני רעבהה. אם אני מתקרבת למטבח זה לא נגמר טוב. זקוקה לתמיכה:(

קשה לי לצום. קשה לבלוס. קשה להקיא. שום דבר מאלה לא נעים. ובכל זאת אני מוצאת את עצמי שוב ושוב במעגל הזה. סביב הזנב. יודעת שזה לא טוב. יודעת שהאחד מזין את השני, ( למרות שלפעמים דווקא ארוחה רגילה מידרדרת לבולמוס) וכבר הרבה זמן שלא העזתי לאכול סתם. ככה פשוט. ומתי שכן ( פעם או פעמיים), זה נגמר רע מאד. ושוב החרדה לופתת אותי אליה בזרועות קרות. ושוב אני מפחדת לאכול, בקושי לשתות, והרעב מטריף. שלא יבוא בולמוס. שלא תיקרע הבטן וייגמר האוויר, שלא אהיה מוכרחה להקיא. שלא ארגיש זוועה. שלא יכאבבב בלב ובגוף. בסוף זה יבוא. הבולמוס וההקאות. מנסה לדחות כמעוד...

איך אפשר להקל על כאבי גרון שנגרמים מהקאות?

מה צריך כדי ללכת למרפאה להפרעות אכילה? (תל השומר וכדו') חייב טופס 17? הם מזמינים לאבחון במיידי או שזה לוקח זמן? מחייב שזה יהיה טיפול יומיומי? איך זה עובד? אשמח לסקירה קצרצרה. תודה!

מתי יעזוב אותי בשקט הדחף לבולמוס? מתי יעזבו אותי לנפשי ההקאות? מתי יפרדו ממני הצומות הכפויים, הקשים, המטריפים את הדעת? ולא, לא כי אני רוצה לרדת במשקל. למרות שאני נחשבת בעודף משקל. למרות שכל חיי עברו עלי בדיאטות שונות ומשונות, ובהערות פוצעות מהסביבה. פשוט אני כרגע התחלתי טיפול פסיכולוגי. והפחד שלי ממה שיצוף בו, וטראומה שעברתי, הצמיחו בי את המפלצת הזאת. הדחפים האלה. ואני סובלת. ושונאת. וכועסת. ואשמה. ומבוישת מעצמי. ורוצה לא להרגיש עוד כלום. פשוט לא להיות. כמה לב אחד יכול להרגיש חרטה? ופחד? וכאב? ושנאה עצמית? ואני מנסה להיכנס לתהליך.עוד...