קשה לי לצום. קשה לבלוס. קשה להקיא. שום דבר מאלה לא נעים. ובכל זאת אני מוצאת את עצמי שוב ושוב במעגל הזה. סביב הזנב. יודעת שזה לא טוב. יודעת שהאחד מזין את השני, ( למרות שלפעמים דווקא ארוחה רגילה מידרדרת לבולמוס) וכבר הרבה זמן שלא העזתי לאכול סתם. ככה פשוט. ומתי שכן ( פעם או פעמיים), זה נגמר רע מאד. ושוב החרדה לופתת אותי אליה בזרועות קרות. ושוב אני מפחדת לאכול, בקושי לשתות, והרעב מטריף. שלא יבוא בולמוס. שלא תיקרע הבטן וייגמר האוויר, שלא אהיה מוכרחה להקיא. שלא ארגיש זוועה. שלא יכאבבב בלב ובגוף. בסוף זה יבוא. הבולמוס וההקאות. מנסה לדחות כמ