Camoni55

היי שבוע טוב יש לי סיפור ארוך ומסובך ולא כזה מעניין אבל הנקודה החשובה היא שהגעתי למקום שאני סוף מוכנה באמת להתחיל לצאת מזה. כ3 שנים אני בקושי יוצאת מהבית ולא מצליחה לחזור לחיות במלוא מובן המילה , גם לא להתקדם שומדבר מן הסתם ונשארת יותר ויותר לבד. הפרעות האכילה אני סובלת יותר מעשור , אבל ב3 שנים האחרונות היא השתדרגה. לאחרונה הבנתי שאני באמת צריכה עזרה , וזה יותר ממטפלים נקודתיים פעמיים 3 בשבוע , אני צריכה מסגרת מקיפה , לפחות לתקופה , למרות שזה בניגוד לכל מה שאני כביכול מאמינה הבנתי שאני צריכה להכנס למחלקת הפרעות אכילה , משהו שהצעוד...

אני מרגישה שהכל גדול עלי שעומדת להקיא מרב כאב אני חא רוצה להמשיך ככה אני לא יכולה להמשיך ורק להילחם אני מרגישה שאני פשוט לא יכולה ככה יותר זה הרבה יותר מדי ומגעילה את עצמי שאני מרחמת על עצמי ככה מה עושים ? נגמרו לי הרעיונות

מרגישה שלפעמים מילים מיותרות מיותר לפעמים להסביר את ההרגשה שבפנים בא לי לתמלל היום את מה שנורא חסר לי את מה שהייתי רוצה שיהיה איתי הייתי רוצה חבר טוב ,חבר הכי טוב , שיראה אותי באמת הייתי רוצה בן אדם בחיי שיקבל את הכאב שיקבל את החור בבטן , אבל לא ישפוט יבין שזה אולי חלק ממני ואולי אפילו מביא לי קצת עוצמות הייתי רוצה שכל זה , למרות שהוא קיים , יהיה ברור לכולם שזה רק חלק קטן ממני, שהרי יש עוד הרבה שם! שיהיו לי חברים שגרים כולם ביחד איתי ופשוט רואים אותי, את מי שאני וככה בקלות עוזרים לי לחזור לעצמי הייתי רוצה לבלות בחברתעוד...

אני יושבת וכואבת וכבר לא יודעת מה לעשות אני לא מוכנה להרגיש את הדברים האלה יותר , מרגישה שכל שניה ממש מיותרת . משהו מתוכנת בי לא כהלכה, פשוט לא רוצה לסבול יותר , זה לא שאין לי מוטיבציה , זה לא שאין כיוונים להתקדם בהם בחיים. אין לי שום אמונה שאצליח באמת ליישב את הדברים בחיים שלי כדי להרגיש באמת נחת. לא מאמינה שאפשר לאהוב אותי לא מאמינה שאפשר לרצות אותי היו רגעים שהרגשתי הערכה ושהקול שלי נשמע היו תקופות אפילו אבל תמיד הכל איכשהו נהרס. וחזר לאותה התחושה השקרית. משהו בזמנים השתנה. כבר אי אפשר להציל את עצמי עם אותם הדברים . עוד...

כתבתי היום בפורום של הפרעות האכילה והבנתי שזה לא לפורום הנכון. אני לא יודעת אפילו כאן, לאן אני שייכת באמת , מה יש בי יותר , מה גרם למה ומה קורה. וזה מה שכתבתי האסון בערבה פגש אותי בנקודה מאוד קשה. 10 ילדים הרוגים ? זה הסיוט של כל מדריך ואיש חינוך , כל צעד קטן שעשינו זה היה תמיד הפחד , שיקרה משהו נוראי , אפילו לאחד. ואיך מצד אחד גם מחנכים וגם נותנים להם את החופש להחליט ושומעים עליהם וגם לוקחים עליהם אחריות ? כי אם אני אתו להם לבדוק אם כולם יצאו עם כובע ומים אז לא אוכל לדעת בוודאות שהם עשו זאת, ואם אישה זאת בעצמי , אז אני לא באמת אעוד...

האסון בערבה פגש אותי בנקודה מאוד קשה. 10 ילדים הרוגים ? זה הסיוט של כל מדריך ואיש חינוך , כל צעד קטן שעשינו זה היה תמיד הפחד , שיקרה משהו נוראי , אפילו לאחד. ואיך מצד אחד גם מחנכים וגם נותנים להם את החופש להחליט ושומעים עליהם וגם לוקחים עליהם אחריות ? כי אם אני אתו להם לבדוק אם כולם יצאו עם כובע ומים אז לא אוכל לדעת בוודאות שהם עשו זאת, ואם אישה זאת בעצמי , אז אני לא באמת אתמול עליהם והם ירגישו בבית בובות . אבל יש אולי מחר גשם , מסכנים איך הם ינווטו בגשם , ואם הם יהיו חולים ? אבל מצד שני אם רק ניתח להם לאכול צמר גפן מתוק אז איך הם יצמעוד...

אני כבר תקופה ארוכה בתוך הבור הזה בו אני מנהלת מאבק בתוך הראש אם אני חזקה ואני יודעת מה אני עושה או שאני פשוט משקרת לעצמי. בשנה האחרונה פניתי כבר למספר יחסית לא קטן של מטפלים מטפלים . ואיכשהו רובם הם טראומה בשבילי. או שהרגשתי שלחצו עלי יותר מדי, להתמודד עם הדברים הכואבים כשהרגשתי לא מספיק חזקה ולא הצלחתי להכיל אותם ביחד עם חיי או שהרגשתי שמנתחים אותי באופן מנותק מהפידבקים שנתתי , שלמילה שלי שהניתוח לא נכון , אין שום משמעות , שכבר החליטו בשבילי מה אני ואני סומכים על המילה שלי ועל ההיכרות שלי עם עצמי שהלבישו לי כובע של מחלה מסועוד...

אני לא מבינה איך פעם היה לי פשוט יותר לתפקד. לקום בבוקר , ללכת לישיבה , להכין פעילות , לעשות שיחה , לתכנן את המשימה הבאה , לעזור לאחרים לתכנן אותה , לוודא שהם בסדר , לתת להם יחס לא קצת מדי ולא יותר מדי , לראות שאני לא מפספסת מישו , לחשוב איך אני מעבירה את המסר בדרך עקיפה לאהוב אותם , לאהוב אותם הכי חזק ובלי תנאים ולכעוס עליהם גם כשאני לא רוצה כי עכשיו הם לומדים. וכל תגובה שלהם אסור לקחת ללב , אבל איך ? הם הרי באמת חשובים לי כלכך. והאמת הם כלכך הרבה! וכל יום היא רכבת הרים רגשית , כי מצאתי את מה שנועדתי לעסוק בו וזה לחנך. אבל שחכתי להגעוד...

כואב לי וקשה לי לנשום , והכל כי אני מבינה שיש לי בעיה , אני קצת שונה מחלק מהאנשים שמסביבי , אני נורא מפחדת כל הזמן ,מעזיבה של אנשים , מלהרגיז אחרים , מלא לספק את הצרכים שלהם, וזה הופך אותי לחברה טובה במידת מה . וכדי לא להעיק על אף אחד אני עושה עבודה קשה כדי כלפי חוץ להראות מאוד שמחה,חזקה ובטוחה בחוכמה שלי כביכול. אבל הכח להעמיד פנים מתישהן נגמר ואני לא מצליחה להיות ככה יותר ,וכשאני נשברת ומתכרבלת לבפנים אין לי ככ מי שיעזור , כי זה משהו מאוד קשה להבין ולהכיל. לכולם בנוסף יש את הצרות שלהם , והדבר האחרון שחסר להם עוד שברון שלי. וכשאנעוד...

היי , אני בת 27 ואני סובלת מהמון בלאגן בראשי, היו לי הפרעות אכילה בגיל 15 שהובילו אותי למסגרת טיפולית שסיימתי בגיל 18 המשכתי את חיי כמיטב יכולתי במלחמה ממה שנשאר מההפרעות אכילה ובעיקר בניסיון לממש את עצמי, ואולי גם קצת לברוח המחשבות הקשות שלי , שתמיד היו לי. תמיד קראתי ספרים על טיפול עצמי ובחרתי במשרות שכוללות טיפול ועזרה לאנשים אחרים עד שבסופו של דבר בגיל 26 פשוט איבדתי את זה. חויתי התקפי חרדה מספר פעמים , הייתי מבולבלת ובדיכאון והתחלתי טיפול פסיכולוגי ותרופתי. העניין שהמצב רק הולך ומחמיר , ואיני יכולה לצאת מהבית לרב , מאבדת לאט לעוד...