C Edit אני לא יכולה לכאוב יותר אני לא יכולה האסון בערבה פגש אותי בנקודה מאוד קשה. 10 ילדים הרוגים ? זה הסיוט של כל מדריך ואיש חינוך , כל צעד קטן שעשינו זה היה תמיד הפחד , שיקרה משהו נוראי , אפילו לאחד. ואיך מצד אחד גם מחנכים וגם נותנים להם את החופש להחליט ושומעים עליהם וגם לוקחים עליהם אחריות ? כי אם אני אתו להם לבדוק אם כולם יצאו עם כובע ומים אז לא אוכל לדעת בוודאות שהם עשו זאת, ואם אישה זאת בעצמי , אז אני לא באמת אתמול עליהם והם ירגישו בבית בובות . אבל יש אולי מחר גשם , מסכנים איך הם ינווטו בגשם , ואם הם יהיו חולים ? אבל מצד שני אם רק ניתח להם לאכול צמר גפן מתוק אז איך הם יצמעוד... 0הגיבושתפוהועתק ללוחדווחו הוסיפו תגובה תוכן שליחה 1 תגובה אני לא יכולה לכאוב יותר אני לא יכולה תוכן<p>האסון בערבה פגש אותי בנקודה מאוד קשה. 10 ילדים הרוגים ? זה הסיוט של כל מדריך ואיש חינוך , כל צעד קטן שעשינו זה היה תמיד הפחד , שיקרה משהו נוראי , אפילו לאחד. ואיך מצד אחד גם מחנכים וגם נותנים להם את החופש להחליט ושומעים עליהם וגם לוקחים עליהם אחריות ? כי אם אני אתו להם לבדוק אם כולם יצאו עם כובע ומים אז לא אוכל לדעת בוודאות שהם עשו זאת, ואם אישה זאת בעצמי , אז אני לא באמת אתמול עליהם והם ירגישו בבית בובות . אבל יש אולי מחר גשם , מסכנים איך הם ינווטו בגשם , ואם הם יהיו חולים ? אבל מצד שני אם רק ניתח להם לאכול צמר גפן מתוק אז איך הם יצמחו?<br /> וכשאני בוחרת כן להתערב ולשים גבולות זה קשה , כי ילדים בני 19 רגישים מאוד לעצמאות הזאת שהבטחנו להם וקשה להסביר להם מה כבר מסוכן וחסר אחריות או לא. ועשרות זכרונות הלב שיש לך בתור מדריך, והתשלומי מחיר שאתה משלם בשביל שילמדו. והכמעט ונפגע שקורה עשרות פעמים , שגם אם זה בכלל לא אשמתך. זאת אשמתך. כי ככה זה הילדים שלך עכשיו.<br /> מאז האסון בערבה , אני מרגישה שנהרגו לי 10 חניכים, באשמתי , אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליהם ולהפסיק לקרא כתבות עליהם , אני כמו זומבית , או ישנה או בוהה וחושבת עליהם או לא מפסיקה לקרא כתבות באינטרנט עליהם או מבלמסת.<br /> החלטתי ללכת ללויה של אחת מהם… והורדתי את כל החניכים שלי ללכת גם , עם חולצת מכינה , להביע סולידריות , כי עכשיו הזמן שלנו פשוט להביא חיבוק . לכולם , אחד לשני , לעולם המכינות , למכינת בני ציון , לכל אנשי החינוך וראשי המכינות וכמובן למשפחות.<br /> אבל הלוויה היתה הדבר הכי כואב בעולם . מאז אני לא מצליחה לחזור לנשום כרגיל ואני מרגישה אשמה ופחד עצום שכל אנשי החינוך המדהימים האלה לא יהיו מסוגלים להמשיך, כמו שאני לא יודעת אם אני מסוגלת לחזור לעבוד בתחום אחרי ש10 ילדים נהרגו… וכולם כועסים וכולם כועסים. איך אפשר לכעוס אם אי אפשר לנשום , אי אפשר לנשום כש10 ילדים פשוט נהרגו. ומי אני שבכלל אכאב את זה . אני צריכה לא להיות מרוכזת בעצמי וללכת לחזק ולעזור . אבל אני מרגישה שאני משתגעת.. אני לא מצליחה לעצור את זה , זה לא עוזב אותי</p> מחיקה עריכת הפוסט ביטול שמירה