ביצועית

היי לכולם! 

אחרי שאני חושבת על זה מ 2018 (7 שנים) אז קיבלתי מרשם ולא השתמשתי בו, לפני חודש התחלתי טיפול עם ציפרלקס. התחלנו מינון ממש נמוך להבנתי- 5 מ"ג, וחייבת להעיד פה שהעניינים השתפרו. היו לי המון חששות, ידעתי שאם אני מתחילה עם תרופות מהסוג הזה אני כנראה אצטרך להמשיך כל החיים, וממש לא רציתי להסתמך על תרופות, והרגשתי שאם אני אעבוד על עצמי, בסוף, המצב ישתפר. ואכן המצב שלי היה סביר עד שפתחתי עסק משלי מלפני שנה וחצי והחרדות פשוט שחקו אותי. הרגשתי שכל דבר מפריע לי, שקשה לי מאוד להתמודד עם דברים רנדומליים שנקלעים בדרכי ושבאופן כללי אני ל

היי חברים. סובלים מדכאון וחרדה- ובכן, זה נפוץ מאוד.

העידן שאנחנו חיים בו היום הוא עידן פלא, שבו כולם מוצלחים, בריאים ומאושרים. ואם יש לך בעיה- אתה עלוב, מסכן, פגום וגם לא יוצלח. אבל זה לא תמיד היה כך. 

בשנות ה 90 להיות "לוזר" - כלומר, משוגע, או עני, או הומלס, או סתם אדם אפור ומשעמם, היה די מגניב. היית יכול להיות אדם מגניב, למרות, או בזכות, הלוזריות שלך. פתאום, בעשר השנים האלו, העמדת הפנים והחתירה לבריאות והצלחה בכל מחיר, והעולב של האנשים הפגומים נעלמה- ופתאום התחילו להיות אמות מידה אחרות. כמו מכונית שנקלעה לתעלה באמצע שדה ענק של פרח

אהבה- לפעמים צריך לייצר אותה בכוח, בידיים, כמו ציור, בניגוד לתחושת הבטן המערערת.

תדמייני שאת מפעל לשוקולדה.

כשנכנסים למרה שחורה- צריך למצוא פנס. זה מעצבן והרבה פעמים מתיש. אין כוחות נפשיים ורק בא להכנס למיטה ולוותר.

אבל אז אני לוקחת שאיפה עמוקה- ומסתכלת סביבי. באופן יחסי החיים שלי יפים. אפשר להסתכל מחוץ לחלון- הכל זוהר באור השמש. 

ואז אני מסתכלת על המשפחה שלי, על האנשים שאני אוהבת- כמה הם יפים, כמה הם חשובים לי, הריח שלהם, הקשר בינינו.

ואז אני מסתכלת על העבודה שלי- למרות שלפעמים בא לי לנטוש, אני אוהבת מה שאני עושה, אני מקצועית, י

1. מה אם היית מישהי אחרת-

 בעוד אני יוצאת עם הכלב בגינה, ושמה לב שאני מקללת את עצמי בלב בלי הפסקה, חשבתי על משהו. אנשים חרדתיים ודיכאוניים אוהבים מאוד (אני כותבת אוהבים לא סתם, כי הם מאמינים שזה מה שעוזר להם ומגיע להם) לקלל את עצמם, מכף רגל ועד ראש, כמחשבה ראשונה, מה שנקרא- מכל הלב. ואז כמובן ברגע שנחתה עליי המודעות עשיתי טריק ידוע, שבו דימיינתי שאני מקללת מישהי אחרת שיושבת בגינה כפי שאני מקללת את עצמי . ואז התביישתי בעצמי קצת וזה נרגע.

2. אולי את מספיקה כפי שאת- 

הרבה מהחרדות שלי ומהדכאון שלי נובעים מציפיות מוגזמות שלי מעצמי. שאני

שלום לכולם. אני סובלת מחרדה כרונית מילדות,אני סובלת מחרדה אובססיבית על רקע של לימודים ועבודה, אני שנים כאן באתר.  לאחרונה חשבתי לחלוק אתכם דרכי התמודדות שלי ודברים שאני עושה כדי להקל על עצמי את החיים.

עקב התדרדרות המצב בעקבות המלחמה, תוספת החרדה שמגיעה בזמנים שונים ביום- בעיקר עם בוא האזעקות השונות- עליות חדות של חרדה קיומית שנמשכת חצי שעה ואחרכך ירידה עד למצב סטטי פחות או יותר, וההכרח לעבוד מהבית, גרמו לי לאבד ריכוז ואת ה"שוונג" של החרדה בנוגע לביצוע בעבודה.

זה הביא לתופעות של נימנום במשך היום, וקושי רב להתרכז בעבודה ולהשלים מטלות. במ

שלום לכולם פה, כל חולי הנפש בדרגות חומרה שונות ומשתנות. מה שלומכם? לא משהו, מלחמה נכון?

אני סובלת מחרדה כרונית מילדות, עם דרגות חומרה שונות. בשנות ה 20 לחיי הגעתי גם לאשפוז. אני רוצה לחלוק אתכם את חיי כמתמודדת נפש לכל דבר ועניין, בתפקוד מאוד גבוה. ראשית, חבל לי מאוד שהשיח הציבורי על זה מושתק. אם אתה חולה במחלה כרונית אחרת, כזאת שאפשר ללכת לבית חולים רגיל, ולמדוד ולעשות בדיקות דם, אתה יכול להצהיר בפני כל אחד שאתה חולה, ולא רק זה, יחלקו איתך סטטיסטיקות ויגידו לך- חבר, אתה חולה במחלה כרונית, רוב הסיכויים שלא תצא מזה. אתה יכול לקחת תרופות,

היי מה נשמע! רציתי רק לשאול אם מישהו מזדהה. אני בעבודה כל היום, אחרכך חוזרת הביתה, מטפלת בדברים ועוברת מאירוע לאירוע לאירוע ( בעבודה זה יכול להיות יום אינטנסיבי עם דרישות של לקוחות, הצעות מחיר, התמודדות עם עובדים ובבית כעס של ילד, הכנת ארוחה, ציונים ומורים, תמיכה נפשית) וכל עוד אני מתפקדת אני במצב תקני, אבל כשאני מתיישבת בשקט, או שוכבת, או יום אחרי, אני מקבלת זכרונות כואבים ומלחיצים מהעבודה, כמו פלאשבק, של אירוע ביום שלי,  רגע אחד- מבט בעיניו של עובד שנראה לי חרדתי - וזה מוגזם ותיאטרלי הופך למשהו שמשחרר בי גלים של חרדה. או טעות קטנה ש

אני רק רוצה לומר שמצבי לאחרונה השתפר, אחרי באמת תקופה ארוכה של מיגרנות, כאבים סומטיים, בעיות שינה, וחרדה מטורפת. אני חושבת שאני גם מתרגלת ללהיות בעלת עסק, וגם רואה שיש אנשים סביבי שסומכים עליי, מוכנים לעזור לי. חייבת לומר שהתעמלות מאוד עוזרת לי. לפני שלושה חודשים בערך, התחלתי לחוות את המציאות כאילו הזמן עובר יותר לאט. זה כמו במצב שלצורך העניין אתה בתאונה או במצב מסכן חיים, והכל מאט, ואתה מפרפר בלנסות לעשות משהו- והרבה פעמים אתה חווה גם את עצמך כאיטי, אבל המוח שלך רץ רץ רץ. אז ככה, רק פחות קיצוני, במשך לפחות שלושה חודשים.זו תחושה מוזרה

היסטריה= מצב של חוסר יכולת לנהל רגשות חריגים או קיצוניים, במצבי לחץ, או,  הופעות סומטופורמיות, כלומר ביטויים גופניים של מחלות נפשיות. היא התחילה כמצב רפואי מיוחד לנשים,  שכאילו נגרם על ידי הפרעות ברחם (ביוונית: היסטרה – רחם). אני מכירה את התחושה היטב, ותמיד אני מרגישה שכשאני מאבדת את זה אני פשוט בוגדת במין הנשי כשהתחושות האלה אכן משתלטות עליי. וכשזה קורה אני לגמרי בטוחה שהכל קורס, ואחרי כמה זמן אני נרגעת ומרגישה ממש מטומטמת. כיום ידוע כמובן שהמצב הזה הוא ממש לא בלעדי לנשים, אבל הוא בהחלט מביש לכל מי שמנסה לעשות משהו עם החים שלו או סתם

אני רוצה לנצל את ההזדמנות פה כשאני אנונימית כדי לקטר על המלחמה הדפוקה הזאת ואיך היא חירבנה על החיים שלי. ולא קרה לי כלום, לא פינו אותי ולא נהרג לי מישהו, ובכלל כאילו אין לי זכות להתלונן- והנה, אני מתלוננת. ואני יודעת שלכולם נגמרה האמפטיה, ואין כבר כח לשמוע, בוודאי שלי נגמרה האמפטיה. אבל בא לי להוציא וחשוב לי שמישהו יקשיב.  להוציא לאויר ריק זה פחות מנחם. ואגב- לא אכפת לי שכולם עוברים את זה. מצדי, שכולם ימותו. לא אכפת לי מאף אחד. פשוט נמאס החרא הזה. אז מה שקורה זה שאני במשך 15 שנים עובדת כשהמטרה שלי לצאת לעצמאות, בתהליך כזה של פרידה משו

היי! אני מרגישה שכולם סביבי ילדים מסכנים וחסרי אונים, מתלוננים ובוכים, ואני כמו אמא עוזרת לכולם. אבל מבפנים אני גם קמלה ואני לא מרגישה שמישהו יכול לעזור לי. בתכלס, גם אני מתמסכנת מבפנים. הבעיה היא שאני סובלת מחרדה גבוהה מאוד ואני לא ממש מצליחה לישון. יש לי המון לחץ בעבודה ואחריות ועומס, שמגיע כתוצאה מהתקדמות גדולה מאוד ואחריות גדולה- וזה מוציא אצלי מייד את הפרפקציוניסט המשוגע והסדיסטי, שמענה לי את הנפש ומחזיק אותי בלימבו של חרדה בלתי נגמרת וללא מעצורים. אין לי הרבה תמיכה בבית, כי בעלי עובר דברים בעצמו, או מההורים שלי, כי גם להם אני עו

כשהייתי באוניברסיטה הייתי משוגעת כמו פשפש.. הכל כל כך הלחיץ אותי. האנשים, המרצים, האוירה. היו לי גם עבודות שהייתי צריכה להציג מול כולם ולעמוד בביקורת מול כולם. היו לי קבוצת חברים טובים ואנחנו חברים טובים עד היום אבל היו תקופות ששנאתי אותם. אפילו השאירו אותי שנה- תחשבו עד כמה זה משפיל. כשסיימתי את הלימודים בתום 6 שנים קשות דווקא עם ציונים גבוהים, חשבתי שלעולם לא אשרוד בשוק העבודה. אדם כל כך שאפתני כמוני, מסתכל על העתיד שלו- ורואה רק שחור. פשוט, רמת הלחץ שאני נכנסת אליו הורסת הכל. אפשר לומר שאני כמו אקונומיקה- מוצר שמנקה טוב אבל גם בדרך