מזבח החיים - כמוני

ביצועית · 2022-07-02T08:09:36+03:00

כשהייתי באוניברסיטה הייתי משוגעת כמו פשפש.. הכל כל כך הלחיץ אותי. האנשים, המרצים, האוירה. היו לי גם עבודות שהייתי צריכה להציג מול כולם ולעמוד בביקורת מול כולם. היו לי קבוצת חברים טובים ואנחנו חברים טובים עד היום אבל היו תקופות ששנאתי אותם. אפילו השאירו אותי שנה- תחשבו עד כמה זה משפיל. כשסיימתי את הלימודים בתום 6 שנים קשות דווקא עם ציונים גבוהים, חשבתי שלעולם לא אשרוד בשוק העבודה. אדם כל כך שאפתני כמוני, מסתכל על העתיד שלו- ורואה רק שחור. פשוט, רמת הלחץ שאני נכנסת אליו הורסת הכל. אפשר לומר שאני כמו אקונומיקה- מוצר שמנקה טוב אבל גם בדרך כלל הורס דברים. כמו חומצה. הכל יותר מדי. כשיצאתי, הלכתי לעבוד בעסק המשפחתי שלנו, אז ירד הלחץ, וכך זכיתי לעבוד במה שלמדתי כשאני מרגישה מוגנת והצלחתי להתקדם. אבל בינינו, הרבה מהאנשים שלמדו איתי לא התקדמו בשוק העבודה. אחרי כמה שנים של עבודה במשרדים, המון עזבו את המקצוע, עברו לעבוד בדברים קלים ופשוטים יותר. הרבה נשים יצאו משוק העבודה, הרבה חברות שלי. אחת התחילה לעסוק בכדרות, אחת התחתנה ועזבה לאמריקה והיא בעיקר עקרת בית, וכזה. מה המסקנה? החיים הם קשים ובזבל, והרבה אנשים עוברים את מה שאנחנו עוברים ופשוט לא מודים בזה. לנשים עוד יותר קשה, כי הציפיות הן יותר נמוכות מנשים. לכי, תעשי ילדים תגדלי אותם ותודה. אבל זה לא ככה. הסכנה בלנשור ולא להתמודד ולהתפשר בשכר היא גדולה יותר מהתקפי החרדה וחוסר השינה והתקפי הלב והסבל היומיומי. הרבה נשים מהמעמד הבינוני מגיעות בגילאים מבוגרים לעוני וצריכות להסתמך על הילדים שלהם, או במקרים פחות טובים על הרווחה. וחוצמזה, מה עם החלומות? מה לנסוע לחופשה באיי סיישל? מה עם להופיע בעיתון יום אחד? מה עם לעשות דברים גדולים? לשבור תקרות זכוכית? האם זה לא שווה התקף לב אחד או שניים?. מה עם לצאת לפנסיה עם סכום יפה בכיס, עם עוד דירה בארסנל?. יש סיפור כזה על בת הים הקטנה, האמיתי. שהמכשפה אמרה לה, מלבד לקחת לה את הקול, שכל פעם שהיא תלך על הרגליים שלה היא תרגיש כאב כמו סכינים שחותכים אותה. בתור ילדה זה נראה לי נורא. היום, אני מבינה את המטאפורה. כדי לעמוד על הרגליים שלך צריך לשלם מחיר כבד- מחיר האחריות, ההתמודדות עם החיים. כיום אני נמצאת במצב שאני לאט לאט מנהלת את העסק כמעט לבד, ולפעמים הסכינים חותכים אותי כל כך שאני מפחדת שאני אאבד רגל, אבל גם הפרס נמצא לי מול העיניים. אני ממליצה לחשוב על הפרס. גם אם הוא נראה רחוק, גם אם הפרס זה בסך הכל לקיים את עצמך פחות או יותר בכבוד, להוכיח לך שאת עצמאית. גם אם הפרס לא יגיע. "גם בלא להסתכן יש סיכון רב"- משפט שכדאי לזכור. אז, תזכרו בלילה כשאתם מסתובבים במיטה ורואים מוות- גם אני שם ולפחות שלושת רבעי מהמין האנושי. את עקודה על מזבח החיים, מתמודדת עם האימה שבלהיות אנושית, בעלת תבונה ובהכרה.