חרבות ברזל וחרא על החיים שלי

ביצועית · 2024-01-20T07:15:56+02:00

אני רוצה לנצל את ההזדמנות פה כשאני אנונימית כדי לקטר על המלחמה הדפוקה הזאת ואיך היא חירבנה על החיים שלי. ולא קרה לי כלום, לא פינו אותי ולא נהרג לי מישהו, ובכלל כאילו אין לי זכות להתלונן- והנה, אני מתלוננת. ואני יודעת שלכולם נגמרה האמפטיה, ואין כבר כח לשמוע, בוודאי שלי נגמרה האמפטיה. אבל בא לי להוציא וחשוב לי שמישהו יקשיב. להוציא לאויר ריק זה פחות מנחם. ואגב- לא אכפת לי שכולם עוברים את זה. מצדי, שכולם ימותו. לא אכפת לי מאף אחד. פשוט נמאס החרא הזה. אז מה שקורה זה שאני במשך 15 שנים עובדת כשהמטרה שלי לצאת לעצמאות, בתהליך כזה של פרידה משותפים- ולהיות בעצמי בעלת העסק, עסק שאני מנהלת כבר חמש שנים. וכך באמת הצלחתי לצאת עם חברה קטנה רזה, עם שני עובדים ומשרד ופרויקטים לא מאוד ריווחיים- והרעיון הוא שיש לי חצי שנה עד שאני מתחילה לאבד כסף, ואני חייבת להשיג פרויקטים גדולים. ואיך שאני עושה את זה- פורצת המלחמה. ועכשיו העתיד של המקצוע שלי שחור, ואני לא מצליחה להשיג פרויקטים ריווחיים. ויש לי מה חודשים עד שאני נשרפת. מיותר לציין איך הדבר הזה משפיע עליי, כי באמת קצרה היריעה מלתאר איך אדם שיש לו גם ככה בעיות של חרדה וכפיתיות- מה קורה כשהוא גם נופל מצוק כלכלי. משהו שעבדתי עליו כל החיים- נשטף באסלה. ועכשיו, הדובדבן שבקצפת, אני יכולה לאבד מאות אלפי שקלים ולהכניס את המשפחה שלי לבור כלכלי. אני תוהה כמה מהר בעלי יתגרש ממני. ואם אם הוא לא יתגרש, הוא ישנא אותי כל החיים שלו. אני מרגישה שחרבות הברזל קוצצות אותי ואת החלומות שלי לחתיכות קטנות. הבעיה היא, שבגלל שהצרות שלי אמיתיות, אני לא יכולה ללכת לטיפול. אני הולכת לפסיכולוגיות, שעובדות מהבית, או מקסימום מקסימום מחזיקות לעצמן קליניקה, והן רואות אישה ומזדהות אותי, לצערי, ורואות שאני חיה בחרדות, ולהלן התגובות שקיבלתי במשך 15 השנה האחרונות מפסיכולוגיות שונות: "למה את חושבת שאת יכולה להחזיק משרד, אני בקושי מצליחה להחזיק את הקליניקה הזאת", "וואי איזה פחד מה שאת מתארת אני רק חושבת על זה אני נכנסת לחרדות", " אולי תשארי לעבוד כשכירה ומקסימום תבקשי העלאה במשכורת". אקיצר, ברוך שעשני אישה. אין לי ספק שלגבר שאפתן המשפטים האלה לא היו נאמרים. והנה, הן צדקו אחרי הכל. אני יוצאת לעצמאות, ונופלת לתוך מלחמה שמחסלת את המקצוע שלי ואני לא מצליחה להשיג את הפרויקט הגדול. חרא על החיים שלי. ואני בעיקר כועסת. כמו ילדה קטנה, בא לי לעשות "טנטרום". בא לי לשבור דברים. בעיקר יש לי מחשבות של "זה לא יכול להיות", "אני לא אתן לזה להגמר", "אני אצליח בסוף" "אני אסדר את זה", וזה גם משגע אותי המחשבות האלה. אז אני מסתובבת, בא לי כל הזמן להקיא את הכעס שלי על אנשים, אבל אני שומרת את הקיא בפנים, כי "כולם סובלים", ואני "לא היית חייבת להיות כזו גיבורה גדולה ובעלת משרד, יש אנשים בקושי מצליחים להחזיק קליניקה", ו"ככה זה להיות עצמאי, זה סיכון", וכשאני מנסה לדבר על זה עם אנשים קרובים אליי כמו אמא שלי אני רואה שהיא נלחצת בטירוףףף, וגם בעלי. אני חושבת כמה אנשים מסתובבים עם מסכה בחיים, במיוחד אנשים שלוקחים סיכונים, כמה מצוקה ועקשנות יש בפנים, ובאמת פנאטיות של מתאבד שיעי. רק אלוהים יכול לעזור.