1232123

היי , יקרים ויקרות, אני אשמח לשמוע חוויות שלכם ב"יציאה מהארון" עם ההפרעה לאותם אנשים שלא הבחינו בזה או הבחינו פה ושם בסימפטומים אבל לא עשו הקשר . איך הגיבו חברים? איך הגיבו ההורים? איך הגיבו המשפחה? איך מספרים לסבא\סבתא שמאוד מאוד אוהבת ודואגתכל הזמן לשלומך? ובכלל איך מספרים? מה אמרתם? האם בעל פה או בכתב? האם זה נורא לכתוב אתזה כהודעה בוואצאפ לחברים קרובים-רחוקים? האם הפלתם את חומרת המצב כפצצה או שסיפרתם את כל הסיפור מהתחלה? האם שאלו שאלות? האם הרגשתם לא בנוח? יתכן ואתאשפז בקרוב וצריכה להיות מוכנה לחשוף עם הסתרות של שנים ואני קצעוד...

היי, כנראה שאלה בעיקר למטפלות כאן אתן חושבות שזה לא בריא להיות בקשר עם בנות חולות? אני לא מדברת על קשר מאוד ברור כזה של בנות שמעודדות אחת את השנייה לסימפטומים ולהתנהגות של ההפרעה אלא על קשר שברור שאחת רוצה שהשנייה תחלים כמו על קשר של בנות שמכירות באשפוז או על קשר שאחת במקום קצת יותר מתקדם בהחלמה ואחת נמצאת ממש בהתחלה או שיש פער במשקלים שזה טריגר גדול יותר עצם הידיעה שהשנייה מחזיקה בנושא חשיבות גדולה גם כן ומסתכלת על הגוף שלך בחזרה, או קשר של בנות שהכירו באשפוז ונשארו חברות גם אחר כך או קשר של שתי בנות חולות שסתם לפעמים משתפות עוד...

אני חושבת אולי שאני לא באמת רוצה אני חושבת אולי שאם הייתי רוצה באמת הייתי כבר מתחילה לאכול לפי התפריט שהיה לי אז או לפחות מנסה אני כבר זוכרת אותו בעל פה אני לא צריכה ללכת לטיפול בשביל להתחיל לאכול אני אפילו לא ניסיתי לבד ואני מנצלת את הזמן הזה שאני מתהלכת כאן כל כך חסרת אונים בחיפוש אחר טיפול ואני כל כך לא רוצה להתחיל כי להתחיל יכלתי לבד ועכשיו אני לא מנסה שיהיה טוב אני ממשיכה ברע צמצומים והקאות הלקאה עצמית דיכאון שגרה. אני מפחדת שתיקח לי . ועם זאת אני מתה שתיקח ממני קצת..רק קצת שלא אצטרך לסחוב הכל לבד שוב השאלה הזעוד...

זה בעייתי הדיסוננס הזה בין הערכים הרצון לשמח ולרצות את האחר ומנגד הרצון( המאוד מינורי בנתיים) לשמור על עצמך אני עדיין לא יודעת ליצור אפור וזה עדיין או לבן או שחור אם הסיבה היחידה שאני נלחמת על עצמי היא כדי שאוכל למצוא כוחות ולהפיץ טוב לאחרים. איך אוכל לבחור?

ברגעים שמסבירים לי אנשים טובים מה חשוב וכמה קסום זה לחיות ואיך שהייתי פעם , כשהיו לי כוחות כמה דברים היו לי וכמה עוד יש לי להגשים ולכבוש ולראות אני יודעת שזה הדבר הנכון לעשות. ברגעים שמסבירים לי כמה מה שאני מרגישה הוא אולי קצת יותר מדי ושלהתמודד בצורה כזאת זה לא הבחירה האולטימטיבית, כשאני מאבדת עשתונות . כשמסבירים לי מנקודת מבטם מהעיניים שלהם בחוץ שהבית שלי עולה בלהבות אני יודעת שצריך להתחיל לכבות שריפות. אני צריכה עזרה. אני צריכה עזרה. וזה לא בושה. אני לא מצליחה לבד.אני רוצה עזרה. אני באמת רוצה. אני מצליחה לרצות! אעוד...

פתאום היא חזרה... אני צפיתי שתשוב אבל לא חשבתי שכל כך מהר וכל כך חזק ושארגיש שהכל אבוד... כשהפסקתי לאכול וירדתי במשקל והיו תגובות סוף סוף הרגשתי מוצלחת...מה שהצלחתי להרגיש זמנים ממש קצרים כל השנים האלה... הרגשתי סוף סוף ראויה להפרעה... כולם לחצו עליי לקבל עזרה וידעתי שאני צריכה אבל פשוט רציתי למשוך עוד קצת... אחרי חודשיים של שליטה עצמית היה שינוי בחיים שלי שכנראה היה טריגר שלחץ איפושהו על המקום הזה והתחילו שוב הקאות... והתגברו והתגברו ואני מוצאת את עצמי כבר חודש שלם מקיאה כל יום בין 1-4 פעמים... בהתחלה אלה לא היו בולמוסים אלא רק רצוןעוד...