1Batel

קצת פורקת, כי אין לי באמת עם מי לדבר. אני פשוט בבדידות וריקנות תהומית. אין לי כמעט בכלל הסחות דעת ככה שכל היום אני עסוקה במחשבות השליליות והטורדניות ובכאב והעצב והיגון שלי. מצד שני אין בי שום כוחות ואנרגיות להיות בעשייה כלשהי.. ליזום לעצמי דברים בשביל להתקדם, לחוות, לחיות. זה מרגיש לי מיותר וחסר טעם. וגדול ממני. הכל קשה לי וכבד עליי.. חרדה חברתית שמשתקת, אוסידי שמחרפן ומוציא לי את כל הרוח מהמפרשים, דיכאון שמכבה אותי. בדידות שחונקת אותי. גם מה שאני כן עושה בשביל לשפר את מצבי וחיי לא מספיק, הדרך ארוכה אבל עדיין ביחס אליי קצת מכביד עוד...

לא צברתי מספיק כלים לחיים, מיומנויות. הלוואי שהייתי מנצלת הזמנויות, מייצרת הזדמנויות.. ולא נמנעת מתחבאת, המח התנוון מרוב הריק וחוסר החיים בקיום שלי. הבדידות, הפיזית והרגשית גורמת רק להעצמה וחידוד התחושה של השונות בי, החריגות. אולי המצב הדרדר כבר למקום שאין ממנו דרך חזרה, שהוא לא בר תיקון ושינוי. כאילו אני מקולקלת, פגומה, ואין לי את המשאבים לתקן את עצמי. להחזיר אולי למסלול הרצוי. איך הזנחתי ככה, דחיתי, ובסופו של דבר בעצם ויתרתי על החיים שלי, ההגשמה העצמית, ההווה והעתיד שלי. דרכי איבדה כבר ממזמן את מסוללה והגיעה למחוזות אפליםעוד...

הצער העצמי הגיע למימדים עצומים, וכבר חונק אותי מבפנים, מרגישה שאני כבר יותר מדי זמן לא נושמת כמו שצריך.. וחיה? אני רק קיימת בעולם, אבל בשום צורה לא באמת חיה. מרגישה שאני לא מצדיקה את הקיום שלי. ----- החרדה החברתית וההשלכות שלה הביאו אותי למצב אבסורדי, הערך העצמי שברצפה, הרגשת הזרות העצמית, הדיכאון שמסרב לעזוב ולו לרגע, האוסידי המתסכל והמייאש, הפערים העצומים עם שאר העולם שרק ממשיכים להתרחב, וכולם רצים, לא מתעייפים וממשיכים בכל פעם להאיץ, ואני.. כבר יותר מדי זמן בקושי מצליחה ללכת, עם כאבים ומכשולים אבל וואלה מזיעה כמו אחרי מרתון, עוד...

כל כך משעמם לי , מרגיש לי כאילו הזמן לא זז.. אבל אני גם לא יכולה לעשות באמת כלום בגלל החרדה החברתית הארורה שלי. אני כל כך לבד, ונמאס לי מזה ומהבדידות החונקת הזו, הריק הזה שמחרפן, אבל באותה נשימה מרגישה שאין שום מצב שאוכל להיות בסביבת אנשים, כי מרגיש לי שכל הכישורים החברתיים שהיו לי בעבר אינם עוד, ושאני כבר בקושי יודעת לתקשר עם אנשים ואני אף פעם לא מרגישה נינוחה ורגועה בסביבתם. ומרוב כל השנים של ההסתגרות וההתבודדות מרגיש לי שאני כבר לא יודעת להתנהג ולדבר מול אנשים, ומה שהכי קשה זה שאני פשוט נורא מפחדת עד כדי הימנעות ושיתוק מזה. אני עוד...

אני כל כך מאוכזבת מעצמי, לא על משהו ספציפי, אלא פשוט על הכל, על האדם שנהייתי, האישיות שלי, מזה שאני לא מתפקדת כבר שנים, מהחוסר עצמאות, מהחוסר ביטחון המטורף והערכה עצמית הנמוכה שיש לי, מזה שאני כזאת פחדנית, מהיעדר הצלחות באופן כללי וגורף, מזה שאין לי חברים ויותר מזה אני גם לא יכולה כבר ליצור חברויות כי אין לי כישורים, ואני לא יודעת להתנהג מול אנשים.. עזבו אותנטי, אפילו לזייף, מהתכונות אופי שלי, מהחוסר אנרגיה ושמחת חיים. פשוט מהכל, מזה שאני לוזרית בגדול.. וזה כל כך מעיק עליי, מקשה עליי לנשום. אני לא מוצאת שום משמעות לקיום שלי, אני מרעוד...

היי. כ"כ קשה לי, הבדידות חונקת אותי. אני מרגישה מועקה כזאת כבדה על הלב, כמו אבן שיושבת לי שם, מקשה עליי לנשום. הגעתי להבנה שכ"כ חסר לי אנשים, חברה, גם כי אחרי שנים של הסתגרות וניתוק כמעט מכל אינטראקציה איבדתי את היכולות, הכישורים החברתיים שלי, והתפתח לי חרדה חברתית ואני מרגישה שנהייתי עכשיו נורא מוזרה, בעל כורחי. וגם כי פשוט לא בריא להיות לבד, ולגמרי בודד ועצוב. המצב שלי די מורכב ולא קל בלשון המעטה, שילוב של אוסידי עם חרדה חברתית ודיכאון.. ואחד הדברים שהכי חסרים לי כרגע וכבר המון זמן בתכלס, זה חברים, תמיכה, קבלה אמיתית. ונמאס לעוד...

אנחנו פה כאורחים לזמן מוקצב, אז למה אני לא מנסה להוציא מעצמי את המירב, המקסימום, לנסות להיות הגרסא הכי טובה של עצמי, לטרוף את העולם, ולנצל כל רגע בחיים, למה אני כזאת פרייארית וקורבן של המציאות ולא כובשת את המטרות והיעדים שהייתי רוצה (שכיום כבר אין לי אפילו בגדר פנטזיה כחלק מהדיכאון והח"ח) למה אני לא מצליחה לשים זין על הפחדים שלי, להיות חופשייה ולעשות מה שבראש שלי, לזרום, להיות האדם שאני רוצה בתיאוריה , עם התכונות אופי והאישיות שכל כך הייתי רוצה. למה אני כבר יותר מדי שנים מונעת מעצמי לחיות, ואיך נתתי לעצמי להגיע למצב הזה, למציאות שאניעוד...

אני לא יודעת מאיפה להתחיל.. שום דבר ממה שאני אכתוב לא יצליח לתאר את המצב שלי כמו שהוא. אני מרגישה מועקה נוראית בלב ושקשה לי לנשום כבר. הדיכאון החמיר ונדמה שהוא במצב המקסימאלי שלו, אני כמו זומבי , אין לי כוחות לכלום, גם לא לדבר.. אבל כבר בקטע לא הגיוני.. הפעולה הפשוטה הזאת שאנשים פשוט עושים לוקחת לי כ"כ הרבה אנרגיות שאין לי מלכתחילה, הקול שלי נהיה ממש שקט וקטן מהחוסר אנרגיה ומוטיבציה לכלום, מרגישה חולה. החרדה החברתית שלי הגיעה לשיאים חדשים, כבר לא יודעת איך מתנהגים ומדברים, לא יודעת איך להתנהל בעולם, ואני כבר לא בטוחה שאפשר לטפל בזעוד...