קצת פורקת, כי אין לי באמת עם מי לדבר.
אני פשוט בבדידות וריקנות תהומית.
אין לי כמעט בכלל הסחות דעת ככה שכל היום אני עסוקה במחשבות השליליות והטורדניות ובכאב והעצב והיגון שלי.
מצד שני אין בי שום כוחות ואנרגיות להיות בעשייה כלשהי.. ליזום לעצמי דברים בשביל להתקדם, לחוות, לחיות. זה מרגיש לי מיותר וחסר טעם. וגדול ממני.
הכל קשה לי וכבד עליי.. חרדה חברתית שמשתקת, אוסידי שמחרפן ומוציא לי את כל הרוח מהמפרשים, דיכאון שמכבה אותי. בדידות שחונקת אותי.
גם מה שאני כן עושה בשביל לשפר את מצבי וחיי לא מספיק, הדרך ארוכה אבל עדיין ביחס אליי קצת מכביד ונותן