לא צברתי מספיק כלים לחיים, מיומנויות.

הלוואי שהייתי מנצלת הזמנויות, מייצרת הזדמנויות.. ולא נמנעת מתחבאת,
המח התנוון מרוב הריק וחוסר החיים בקיום שלי.
הבדידות, הפיזית והרגשית גורמת רק להעצמה וחידוד התחושה של השונות בי, החריגות.
אולי המצב הדרדר כבר למקום שאין ממנו דרך חזרה, שהוא לא בר תיקון ושינוי. כאילו אני מקולקלת, פגומה, ואין לי את המשאבים לתקן את עצמי. להחזיר אולי למסלול הרצוי.

איך הזנחתי ככה, דחיתי, ובסופו של דבר בעצם ויתרתי על החיים שלי, ההגשמה העצמית, ההווה והעתיד שלי.
דרכי איבדה כבר ממזמן את מסוללה והגיעה למחוזות אפלים, זרים, ובו