בתו של המלך

אני לא מקרה קלאסי של הפרעת אכילה..

אני בצד של התאוותנים, בורחת לאוכל מתוך רצון חופשי כדי להתנחם, להרגיש עונג וכיף במקום להתמודד עם המחשבות שלי ועם פחדים שלי.

כל יום אחרי העבודה יושבת במטבח ואוכלת תוך כדי סרטים/ סדרות עד השעות הקטנות של הלילה, לעיתים קרובות ישנה רק שעתיים שלוש אחרי 9 שעות  אכילה במטבח, וקמה לעבודה, חוזרת, ושוב אותו הדבר.

אני פוגעת בעצמי פיזית ונפשית, הגוף עייף ומותש, וזה פוגע לי בכל תחומי החיים.

הבעיה היא שכל פעם שהמטפלת נותנת לי שיעורי בית- אני פשוט לא עושה, אפילו לא מנסה, ועל לנסות להגביל אפילו בקצת את הזמן אכילה או השעו

ראש השנה בפתח.. וזה הזמן שלנו להתעורר ולהשתפר לפני שהשנה שלנו נחתמת סופית..

ואני מלאה בפחדים.. כל דבר שאני חושבת לנסות לקבל על עצמי ולהשתפר בו- ישר אני נוטשת מתוך מקום של -

"נא, מה הטעם? גם ככה אני לא אצליח, אין לי מספיק כח רצון,

אני עצלנית מידי בשביל זה, אני לא אתאמץ, אני מכירה את עצמי.." (מניחה שהבנתם את הסגנון ...)

אשמח להצעות של דברים *קטנטנים* שאני יכולה לקחת על עצמי (ברמת התפקוד היומיומי, ההשקעה העצמית, אהבה עצמית, פיתוח מיומנות, וניצול זמן).

ואם אתם הצלחתם- אשמח מאוד לשמוע מה בחרתם, ואיך הצלחתם באמת לקחת את זה ברצינות וליישם.

מצד אחד אני יודעת שהכי עושה לי טוב זה צעדים אקטיביים במציאות : להיות חלק מהחברה בחוץ ולהתמודד כמו כל אדם נורמלי ורגיל- לעבוד, לצאת מהבית ולגור בדירת שותפות, אני יודעת שזה הצעד הנכון עבורי וזה יעשה לי מאוד טוב להתפתחות שלי.

ומצד שני-  אני רוצה טיפול, אבל טיפול זה מאוד יקר , (אם מטפלים באמת היו כל כך רוצים לעזור ולסייע לאנשים אחרים הם לא היו לוקחים מחיר כל כך חזירי!! ) ורואים התחלה של שינוי רק אחרי הרבה חודשים או אפילו למעלה משנה (על פי המטפלת) והצלחתי למצוא רק מטפלת בעיר שלי, ואין לה שעות, או גמישות, ואני לא אצליח אחרי העבודה לנסוע לעיר

1. הרגע הזה שנכסת למחשב והוואטסאפ של האחות היה פתוח וראית את כל ההתכתבויות והתכנונים שהיו לה רק מאותו היום, כשלך הוואטסאפ ריק.
2. הרגע הזה שמשהו הביא חברים הביתה ואת לא יוצאת מהחדר אפילו לא לשירותים, כדי שלא ידעו שאת שם.
3. הרגע הזה שאת רואה בקניון חברה שהיית פעם בקשר כלשהו איתה ובכוונה מתעניינת פתאום בפריט מסויים כדי שלא תבחין בך.
4. הרגע הזה שאת מדברת עם בנאדם ולא מפסיקה לחשוב על כמה הוא מרחם עליך
5. הרגע הזה שאת מגלה בדיעבד שחברה התארסה והחתונה עוד חודשיים והיא הסתירה את זה ממך כל הזמן הזה. (זה נטיה מעצבנת של דתיים דוסים)
6. הרגע הזה שאת מדברת עם בנאדם ו

אחיות שלי צחקו עלי עוד מלפני שנים שמתאים לי להיות חלק מכת כלשהיא (כמו נגיד גואל רצון)

והרבה פעמים גם חשבתי לעצמי כמה כיף זה יכול להיות- שיש דמות חזקה שאני יכולה לבטוח בה, שהיא גורמת לצרות, לפחדים ולבעיות הרפואיות שלי להעלם, שהיא גורמת לי להאמין בתכלית, שיש לי משמעות ואני עושה את הדבר הנכון. מה אכפאת לי לסבול אם אני לא מרגישה סובלת, אם יש לי שטיפת מוח שאני שמחה והכל יפה וקסום?

לפעמים אני מפנטזת על המקום הזה. ממש כמו שאני מפנטזת על למצוא עבודה או זוגיות שיהיה לי טוב בה.

ואז ראיתי את הסדרה של רמה בורשטיין 'ריקוד האש' על נערה עם דיכאון וחרדה

בעקבות שיחה שהיתה לי עם העובדת הסוציאלית שבה היא אישרה את המחשבות שהיו לי בראש שאין לי באמת שום בעיה, אין לי שום הפרעה/ מחלה מאובחנת, ואני סתם מחפשת דרך קלה במקום לעבוד קשה בשביל להגיע.

לפני כמה שנים הייתי במצב נפשי ממש לא טוב, היה לי דיכאון והפרעת אכילה. אז אושרה לי קצבת נכות מביטוח לאומי לצמיתות.

אז תפקדתי כמו אדם רגיל, ועבדתי קשה בשביל זה, אבל האמנתי שאני יכולה. ובאמת הצלחתי.

ולאט לאט המצב שלי השתפר, והצלחתי (יחסית) בכל התחומים שרציתי-

תואר, זוגיות, חברות, השקעה במלא תחביבים, שיעורי העשרה כלליים, ספורט, ועבודה על שיפור האישיות והביטחון