ראמבל

הרבה פעמים מרגיש על סף בכי והתפרקות, שזה יכול לבוא במרחק איזושהי מכה אחת. אפילו מחשבה לא במקום יכולה לפוצץ את הבלון. וצריך לנשום ולנשוף וחזק ועמוק ולנסות להעביר את המחשבה לפס אחר, להדחיק. אחרת זה מסוכן. אבל זה לא פיתרון אמיתי, רק שינוי כולל של כל החיים יעיף את החרא הזה. בינתיים בלונים.

אתם יוצאים לחגוג? (הכוונה שלי להתייחס לחגיגות, לא לתחושות על יום הולדת למדינה, אבל אפשר לשניהם)

אני צם לטובת ירידה במשקל, ובכל פעם שאני צם יש לי עצירות, לא משנה כמה אני שותה. **קפה יכול לפתור את הבעיה אבל גם הוא גורם לי לתחושה לא נעימה ופוגע במעיים** הבנתי שרוב התרופות הסטנדרטיות פוגעות בגוף וממכרות. השימוש שלי יהיה פעם-פעמיים בשבוע אבל לתקופה ארוכה. קיבלתי מהרופא כדורים בלית ברירה, אבל הרופא וגם הרוקחים לא יכלו לתת לי פיתרון אחר. שאלתי אותם על milk of magnesia ועל magnesium hydroxide(החומר הפעיל בחלב) לא שיתפו פעולה. לא ידוע לי למה זה לא קיים בסל, הבנתי שזה יותר בריא מאשר כדורים. רציתי לשאול אם יש עוד פתרונות מוכחים עוד...

יש בי כעס על אמא שלי על דברים שהיא עשתה ו[אולי] תקעו אותי בחיים. כלומר אולי ללא הפעולות האלה הייתי במקום אחר היום. זו אפשרות. בכל אופן אני יודע שכעס לא מועיל למצב הרגשי, נפשי, אבל קשה לי מאוד לנפנף את זה. אני חושב על לעמת אותה מול העניין הזה. מה שמונע ממני לעשות את זה זאת המחשבה שאני בן נורא גם ככה ולכן עדיף שלא "אתחיל עניינים". מה קיבלתי - אני תקוע מבחינת החלטה מה לעשות, אבל הכעס חוזר להציק לי כל כמה זמן.

אין לי פנים של תינוק, היום אפילו הייתי לא מגולח, אני לא נראה כמה נער. לא מבין איך זה, או שלאנשים אין נימוס(הסטנדרט הישראלי) ולא יכולים לקרוא לי "אדוני" "בחור" או אפילו "אחי" או שאיך שאני רואה את עצמי שונה בצורה עצומה מאיך שאחרים רואים אותי. הייתי רוצה שיתפסו מרחק וישתמשו בשפה רשמית, אני לא הנכד שלך בן ה5 יא סבתא, רבאק.

לא אכפת לי אם אני אמות. אני לא אובדני אבל גם לא מרגיש שאני אצטער אם אמות במקרה. זה בטח די מוזר ונדיר להרגיש ככה. כנראה שמשתמע מזה שאני לא מרגיש שיש לי הרבה מה לחיות בשבילו.

מקווה שכולם חוגגים ונהנים הלילה :)

תנו חיוך הכל לטובה כמו שהנחמנים אומרים :) מחשבה יוצרת מציאות!! תקראו את הספר הסוד, אנחנו ממגנטים אלינו לחיים את מה שאנחנו חושבים!!! :)

התיכון הוא שלב הדרכה כמו במשחק מחשב. אם פישלת והגעת לחיים בלי להצליח ליצור חברים\ להצליח בלימודים, you're screwed. מעגל חברתי זה דבר שמקיים את עצמו, לולאת פידבק. אם יש לך כמות מסוימת, תצליח להכיר עוד אנשים בכל מני מצבים. אם הגעת ל0 זה די game over, יהיה מאוד קשה לצאת משם. אף אחד לא מדריך אותי באיך לחיות ואני מרגיש כמו די מחוץ למים, כמעט תמיד הרגשתי ככה. אין לי תשובות לשום דבר, התקוות שלי נראות לא ריאליות מכיוון שגם אם יש לי חלומות, אין לי ביטחון ביכולת של עצמי להגיע לשם. מייאש. כשאני רואה אנשים שברור שהם עניים, אולי חלק מהם חעוד...

קשה לי. קשה לי אפילו להקליד את זה. אין לי עם מי לדבר. לא היה לי חבר שנים, וחבר קרוב מעולם לא. ההורים לא יודעים לדבר ברגישות בלי לפגוע ובלי להפעיל לחץ אז זו לא אופציה. פשוט להיאחז בחיים ולהמשיך זה שיא היכולת שלי, וזה מגביר את הדיכאון. אין תקווה לעתיד הקרוב בזכות דיקטטורת הקורונה ולא לעתיד הרחוק. אני סרבן תרופות בגלל שהחרא הזה לא עוזר ואין לי אלטרנטיבה חוץ מחומרים לא חוקיים. החיים שלי ריקים ממשמעות ומעשייה, לא אכפת לי אם אמות במיוחד. הרבה פעמים כשאני יוצא מהבית זה נראה לי כמו עולם אחר, הזוי. המחשב מרגיש יותר אמיתי. מה אני יודע עעוד...