קשה לי.
קשה לי אפילו להקליד את זה.
אין לי עם מי לדבר. לא היה לי חבר שנים, וחבר קרוב מעולם לא. ההורים לא יודעים לדבר ברגישות בלי לפגוע ובלי להפעיל לחץ אז זו לא אופציה.
פשוט להיאחז בחיים ולהמשיך זה שיא היכולת שלי, וזה מגביר את הדיכאון.
אין תקווה לעתיד הקרוב בזכות דיקטטורת הקורונה ולא לעתיד הרחוק.
אני סרבן תרופות בגלל שהחרא הזה לא עוזר ואין לי אלטרנטיבה חוץ מחומרים לא חוקיים.
החיים שלי ריקים ממשמעות ומעשייה, לא אכפת לי אם אמות במיוחד.
הרבה פעמים כשאני יוצא מהבית זה נראה לי כמו עולם אחר, הזוי. המחשב מרגיש יותר אמיתי. מה אני יודע על הבחוץ,