Febe100

לשתף אותכם טוב הבנתי, רוב חיי צריכה לחיות בתהפוכות של מצבי רוח לתקופות הרבה ימים ולילות של עצב וכל יום העצב הזה הופך להיות ויותר דיכאון עד שאני מגיעה לתחתחית נתתי הבטחה למשפחה שלי שלא עושה כלום ושיתנו לי כמה לעבוד עם עצמי שאקום על עצמי. המשפחה - אחותי והילדים באים ומנסים לשמח - רק שאצא מהעצב - אז אני קמה על עצמי ומחייכת ושמחה בשבילם , כן בשבילם לא בשביל עצמי. תנו לי עוד טיפה להשאר בעצב, כי לבד יבואו הימים של המאניה ואז אני קמה בגדול ואז אני "כל יכול" ואז זה הימים של המאניה אוף - לא רוצה, לא רוצה אני רוצה להיות יציבה ולחוות רק רגעעוד...

די, נמאס מהדכאון הזה די נמאס לי מאנשים שמכתיבים לי מה לעשות ואיך לעשות, מתי לעשות וכו.... די נמאס שאני נאלצת להסתגר מהעולם כי כולם שופטים אותי או מרחמים עליי מרגישה שרק כאן בקהילה אני יכולה באמת לכתוב מה אני מרגישה מרגישה שאני לבד בעולם - הבדידות הקשה והדכאון שנשאר יותר מדי זמן די נמאס מהעצב שיש בתוכי

כל כך קשה להיות שונה לא להיות בתלם של נורמות חברתיות מקובלות מי שלא חווה את המחלה מניה דיפרסיה – הפרעה דו קוטבית לא ממש מבין מה אני עוברת בזמן דיפרסיה אני מרגישה: אני נוטה להיות עם מצב רוח מדוכא והמון עצב בלי טריגר כלשהו, במשך רוב שעות היום, לתקופה מסוימת של עד שבועיים ברצף תחושות של עצבות, ריקנות, עצבנות וחוסר תקווה (פסימיות מוחלטת) הפחתה של רצון לעשות דברים כי גם ככה אני לא אצליח בהם, חוסר יכולת להנות אפילו מהדברים הקטנים בחיים. חוסר היכולת להתרכז או לחשוב בבהירות, וגם הססנות. תנודות מפחידות ומשמעותיות של המשקל או תיאבון מופחעוד...