דיכאון קליני

אני רוצה להרגיש

אני רוצה קשרים

אני רוצה לחיות את החיים

אבל מה לעשות שהעבר לא נותן

וכל מה שיש זה רעיל

והשאר מזמן כבר עזבו

הלב הפגוע מפחד

הוא חיייב לנתק כל רגש או זיכרון

כאב בדידות וכישלון

חלימה מגיעה

החרדה מתרבה

הימנעות מאנשים מגיעה

הגוף צועק שהוא כבר לא מסוגל

והתת מודע גמור ומרוסק

לא נותן לי גישה

מנסה להגן עלי בכל מצב

אבל הלחץ נשאר

וכופה עלי חייים של עבודה קשה

וכשהחרדה והלחץ המנוגדים נפגשים

לא נותנים לי לשרוד

ואז אני צועקת מחוסר אונים

חוסר יכולת לבחור

כי משניהם יכול להגיעה סכנה

ואני כל כך שבורה שהנפש לא יכולה

לכן אני מתמקדת במה שאני יצליח

בשביל להוכיח שאני ראויה להיות חלק מהמשפחה 

ואז כשהכל נדחק

והכאב הפיזי צורח ליחס

אבל כשהנפש מנסה עוד הזדמנות

נפתחת ומרגישה

הכאב חזק מידי והאמת קשה

הצורך לא יתמלא

האהבה חיבור משפחה לא מגיעה

והנפש השבורה כבר לא מוצאת דרך להגן על עצמה חוץ מניתוק מוחלט ושימת האנושות בצד 

הייתי מעדיפה לשמוע שאני אמיצה אפילו צודקת. אם כל הכאב אפילו סכנה (של דחייה) כשאני רוא עוול אני לא שותקת. במקביל אני מכילה וחשה חמלה. רואה את הפוגע כילד חרד שבוחר ״לנסות״ לברוח לתוך התמכרות, פגיעה עצמית, אלימות, האשמת האחר במקום להתבונן פנימה - ממש לקבל שאושרו תלוי אך ורק בעצמו ושל אשים את האחר לא משפר כלום. בעצם רק ממשיך אם לא מחזק את הטראומה. רק המבין יבין.