אריה חזק

והנה עוד שבוע עבר לו עם אותה תחושה

"חושבת עליך" + לב סגול. הצבע האהוב עליה.

שתי מילים שמטלטלות אותי כבר כמעט 72 שעות.

לא שוחחנו, לא תיקשרנו,  לא ברשת, לא באקראי, לא דרך מכרים משותפים,  כבר יותר מעשור. ולפתע הודעה אחת משגעת לי את המוח.

שתי מילים שגרמו לליבי לפעום בעוצמה. שתי מילים שהעלו זיכרונות מתוקים ומרים. 

שתי מילים שהעיפו אותי לתשוקה מטורפת לתאוות בשרים על טבעית, אך גם הזכירו לי את התהומות העמוקים בהן שהיתי.

היא היתה משהו מיוחד. אשה שלא פוגשים כל יום. גדולה מהחיים. האשה היחידה שהצליחה לגרום לי לפרפר סביבה. האשה היחידה שהשכילה להפוך אותי, לנשלט ומובל בקשר.

השיחות איתה היו

כשאני קורא את הפוסטים של חברי הפורום, אני חושב לעצמי שיש כל כך הרבה סבל בעולם הזה. כל כך הרבה בעיות. כל כך הרבה בדידות. 

וזה ממש מעציב אותי.

אבל אז אני קורא את התגובות. גם של אנשי המקצוע וגם של חברים "רגילים". גם בתיבה הפרטית וגם בעמוד הראשי   ומתגלה עולם אחר. עולם נפלא. של חיזוקים וחיבוקים. וזה מחדיר בי אופטימיות שהטוב תמיד יאיר גם על אלו שכרגע נמצאים באפילה ומרגישים שהכוחות כלו.

אני מביט בהם.

הם במרחק נגיעה.

אדומים ובוהקים.

שיער להם ירוק.

עוד מעט תחל ההיסתערות

ידי תחפון את התות הגדול בערימה

את התות האדום ביותר, הבוהק ביותר, המזמין ביותר, הבשרני ביותר. זהו התות שלי. 

אני אוחז בגבעול הירוק הקטן שמחובר לתות. מקרב את התות לפי. ומכניס אותו לתוכו.

התות השווה בתוך פי. לשוני מרגישה את המרקם המחוספס שלו. אני מעביר את לשוני על קצה התות. מרגיש אותו.

אני נוגס בתות שלי. 

וטעם תפל ורע מתפשט בחלל הפה שלי. אני בולע את העיסה המרה. 

אני מביט בחצי התות שנשאר . כל כך הרבה הבטחות ופוטנציאל, אבל בסוף נשאר טעם מר.

"התות הזה זה אני". עולה בי המ

לא יכול להירדם

פשוט נורא

שהחיים נותנים לימונים, תבקשו טקילה ומלח....

:-)

אחלה יום לכולם

לא עצמתי עין אתמול.

החרדות שלי החלו בגלל סיטואציה בה אני מעורב.

מקרה מזעזע. שכולכם שמעתם עליו ונחשפתם אליו חלקית.

אין לתאר את הזוועות להן נחשפתי. כאילו השטן בכבודו ובעצמו ביצע אותן.

עולמי טולטל בשנייה. לא יכלתי לאכול. לא הלכתי לשחות. לא יכלתי לעבוד וכמובן לא יכלתי לישון.

הצנפתי במיטתי. לא לבד אך מאוד בודד. חושב על הרוע שמציף את החברה שלנו.

ואיני יכול לשתף איש. גם כי הנושא רגיש מאוד וגם כי אני עלול שלא בכוונה לעשות נזק.

וכך אני מעביר את היום. מתבונן בכם. ומקנא בכם כל כך שאינכם מודעים באמת לרמת הזוועות שיכולים להגיע אלו המתקראים בני אנוש.

רק הנ

יצאתי ממקלחת חמה ומפנקת.

אדי החום נודפים מגופי. 

אני נוטל קרם גוף "ומעשיר" את עורי.

לא פוסח כל אף איבר. משקיע את כל כולי בעיסוי עדין ומרגיע.

ואז זה מכה בי. למה לעזאזל אני לא מטפח את נפשי כמו את גופי? 

למה אני מקדיש כמעט כל יום לחיטוב עצמי? מדוע אני מפנה זמן לשחייה של  קילומטרים גם בחורף, ובורח מלבתבונן אל תוך עצמי?

דמעות נוזלות ממני. אני עומד עירום מול המראה וממנה ניבטת לעברי דמות של גבר חזק, חטוב ובנוי לתלפיות שבוכה כמו ילדה קטנה. 

כל העוצמה החיצונית נמוגה אל מול החולשה הפנימית.

כל המסיכות שעטיתי היום- בעבודה, במפגשים עסקיים, עם חברים, זולגו

מתהפך במיטה. והמחשבות והחרא-דות מתהפכות איתי.

ואין עם מי לחלוק. ואין מי שיבין.

הסיוטים שלי כל כך מציאותיים, שאני כבר לא יודע אם הם לא המציאות.

אולי עכשיו אני חולם? אולי אני חי בממלכת הסיוטים ופה אני חולם שפיות?

מכל מקום אני שוב ער. עוד לילה הלך.

נשבר לי הזין מחוסר שינה כרוני.

האזנתי לשיר הזה וזה כל כך אני

מילים אריק איינשטיין זצ"ל

"שביר, מתפורר בקלות
מעמיס על עצמו את כל העולם,
נושר כמו עלה למשב כל רוח קלה,
בקיצור, שביר מתפורר בקלות.

שביר, מתפורר בקלות
מחפש את עצמו, מחפש כל הזמן,
לוקח כבד, חושב זה סוף העולם,
בקיצור, שביר מתפורר בקלות"

אין יותר זין מלא להצליח להירדם.

פשוט מזעזע.